ט"ו אלול, 'הראשון בספטמבר',
ריח של חדש ממלא את הבית, תיקים ליד הדלת ממתינים שילדים תוססים ומהוססים, ירגישו מוכנים, לעלות כיתה, להתחיל שנה.
"קדימה כבר כמעט שמונה", קולו של אבא נשמע, אני לא בטוחה שאני מוכנה, אני מסתכלת לעברה, רואה אותה צועדת עם תיק גדול, גדול ממנה בכמה מידות, וקולטת כמה שהיא קטנה, כמה שהיא גדלה.
היא יוצאת מן הבית בהליכה מתונה, קצת שונה מהריצה הרגילה אל הגן ובצעדים מהוססים, מסתכלת אחורה לראות שאנחנו כאן איתה, עדיין לא עוזבים.
הדרך עוברת עליי במחשבות, בזכרונות, אני רואה את עצמי בגילה, נרגשת מגששת, מתחילה.
צלצול באוטובוס המבשר שהגענו מנער אותי ממחשבותיי, אנחנו יורדים לפני שהוא ימשיך לנסוע.
הבת שלי עוקפת אותי וממשיכה קדימה, ולפני שאני מספיקה להרגיש, להרהר ולערער, על הזמן שעבר ועובר כל כך מהר, אנחנו מגיעים.
בשער המקושט, עומדים מורים מחויכים, "בוקר טוב, בהצלחה חמודה", הם אומרים.
ואני מהנהנת מודה, שוכחת לרגע שאני כבר לא ילדה.
דלת הכיתה נפתחת, המורה המחויכת משרה בי רוגע, "ברוכה הבאה שירה, כנסי, שבי חמודה".
היא נכנסת עם התיק הגדול ומתיישבת, המורה במבט מבין מסבירה שעלינו לצאת.
אני מביטה בה בבתי שגדלה, במבט מלא ביטחון ושמחה, וממלמלת בחיוך "בהצלחה".
ביציאה אני שמה לב לשלטים הססגוניים המקשטים את בית הספר, המברכים לשלום את ילדי כיתה א'.
אני מצטרפת לברכתם וממהרת לצאת לפני שיראו את עיניי הדומעות, מקווה לא לפגוש אף אחד בדרך שמא יראו וישאלו ולא אוכל להסביר על ילדות שעברה מהר מדי, על פחד הפרידה, על גדלות החיים.
היציאה עברה בשלום, על פניי עוד חולפים ילדים קטנים עם תיק גדול.
ובלב שמח מלא הודיה, אני נושאת עיניי לשמים, מתפללת עליה ועל כל ילדיי ואולי על עוד כמה דורות שיבואו אחריי.
יהי רצון מלפניך, ריבונו של עולם, יוצר האדם, שיזכו בניך אהוביך, בניי אהוביי, למצוא חן ושכל טוב בעיניך ובעיני כל אדם.
שישכילו מוריהם לראות את אורם הגדול, ולא לצמצמו, שיגדילו תורה ואורה ויביאו ברכה לעולם.
שלא תשלוט בהם עין הרע, שלא יהיו צרי עין, שיהיו חברים טובים, נותנים ועוזרים, שיהיו לעזר לאחרים בענווה, באהבה.
ויגדלו להאיר למשפחתם ועמם.
שמוריהם לא יכמתו, לא יכניסו לתבניות, לא ימדדו בציונים, בחישובים, בגיליונות.
שיאירו דרכם, יבריקו כשרונם, ויהיו להם לעזר, אבנים טובות בדרך לבניין האדם.
שיהיו ילדינו יראי שמים ויכבדו כל אדם, ויקדשו את שמך בעולם.
שיגדלו ויזכו גם הם בתורם, בלב שמח ובהודיה לבורא עולם, ללוות בעיניים דומעות, ילדים קטנים עם תיק גדול,
ובשמחה, ובתפילה להתחיל הכל מהתחלה.
ילדי אהובי!
איך זה שאתה השישי שיצא מרחמי, וכאילו זו הפעם הראשונה.... איך זה שאני לא מצליחה לשחרר...
אני מרגישה כמו נתקפת צירים, מהמחשבה על שתסתובב מחר הדלת על ציריה, ואתה תפסע דרכה אל ימים חדשים. ילקוט על גבך הזעיר ופניך מלאות צהלה של התחלה חדשה.
לא עוד קוביות וארגז חול, לא עוד בימבות ונדנדות בחצר.
אתה נכנס בשעריה הגדולים של כיתה א'. מי הרשה לו לזמן לדהור ככה?? הרגע הבאנו אותך הביתה בסלקל מבית החולים מוצפים באושר. הרגע גזרנו לך קווצת שיער ראשונה, והתעטפת בציצית קטנטנה.
רוצה לחבק אותך באהבת אין קץ, לסוכך ולשמור עליך, קרוב קרוב. העולם גדול, ולך יש נשמה גדולה. אתה תגדל כל יום עוד קצת. כל יום שתלמד בו משהו חדש יבנה בך עוד קומה. גם אם לא תרגיש בכך.. זה פלא.
לעיתים זו תהיה אות חדשה, קטנה ובודדת, אבל בלעדיה אי אפשר לו, גם לסיפור הארוך ביותר..
לעיתים זו תהיה מידה חשובה שתלמד מאבותינו ואימותינו הקדושים שהם השורשים האיתנים שלנו.
וכשתלקק את האותיות המשוחות בדבש, תן למתיקות לחלחל מהחיך אל הלב הטהור שלך. תחקוק בחדרים שם שהתורה כוללת את כל הטובות שבעולם. דרכיה הן נעם ונתיבותיה שלום.
ההתחלה היא מתוקה, מסעירה ומרגשת. אבל יבואו ימים רבים של אפור ושל קור, שבהם תידרש למצוא את הגוונים שישמחו אותך. שתהיה בבית ה' אבל תנסה להרגיש כמו דוד המלך כאילו שרק באת לבקר בהיכלו.
תלמד מהי התמדה, וכמה חשובה ההשתדלות. והדרך שתעשה, והמאמץ שתשקיע הם משמעותיים יותר מהיעד.
תלמד שיגעת ומצאת זה לא בהכרח להצליח אלא זה בעיקר להאמין.
תמשיך להיות סקרן ולשאול כל הזמן שאלות. גם אם נדמה לך שלנו ההורים והמורים, יש את כל התשובות בכיסים. אני אגלה לך סוד, הרבה מהשאלות שאתה מחפש עליהן תשובה, מעסיקות גם אותנו ללא הרף. וזה יכול להיות נפלא אם נחפש תשובה ביחד. אנחנו כאן תמיד ונרצה לענות לך בכנות על כל קושיה גדולה וקטנה, אבל הרבה פעמים כשתשאל את עצמך, יקירי, שאלה, תמצא מענה עמוק בתוך תוכך.
זה נכון שחשוב שתתרכז ותהיה קשוב למה שהמורה אומר, אבל חשוב עוד יותר, שתדע להיות אדם מקשיב וערני, שתושיט יד לחבר שזקוק לך, שלא תנצל לעולם חולשה של אחר. שתשתמש בכוחות המופלאים שלך לעשות טוב, להיות רגיש ומכבד,
אביתר בנאי המופלא בשירו "ילדים" כותב: "ותמיד תלך בשדות של אמת, בשדות של תקווה ויופי"
הקב"ה נתן לנו שדות נרחבים, שנהלך בהם, אילנות טובים, ובריות נאות ליהנות בהם בני אדם. תהנה בשדות, תרוץ בתוכם, ברוח שמנשבת בהם וברכות העשבים. אבל תמיד תזכור ללכת רק בשדות של אמת, לא למה שנראה כמו אמת, לא למה שמתחפש לאמת. ואיך תדע להבדיל? זו דוגמא לשאלה שגם אנחנו המבוגרים נדרשים לענות עליה יום יום. בפשטות, תורתנו היא אמת. ואם תלך בשדות של אמת, אני תפילה שתראה תקווה ויופי.
בעיניי שלי אני רואה בך המון יופי וליבי כורע ומשתחווה, מקווה, מתפלל ומייחל שהדרך שלך תהיה פשוטה ונעימה, אבל גם מטעויות ונפילות שוודאי יהיו, כי כולנו טועים ונופלים... תתנער ותתרומם כמו גדול, תסיק מסקנות, ותמשיך קדימה חמוש בעוד כוח, בעוד ניסיון.
חיים של אמא, אתה יקר ומופלא, ואין בעולם עוד אחד כמוך! תזכור שאני נמצאת כאן בשבילך תמיד. וגם אם טרם הגעתי הביתה, הלב תמיד איתך והחיבוק והנשיקה מוכנים למפגש איתך. לגעגוע ולחוויות שנחלוק מיום שחלף.
יברכך ה' וישמרך. יאר ה' פניו אליך ויחונך. ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום.
שלום כיתה א'.
אוהבת, אמא
כבר 3334 שנה אנחנו מציינים את מעמד הר סיני בחג השבועות. ובכל שנה העיסוק המרכזי הוא
מי מאיתנו לא נאלץ להתמודד עם שלל אירועים לא פשוטים בשנה האחרונה? כולנו התמודדנו, ועדיין. אולם
מי המלך שלך? * המלך שלי הוא הוד רוממותו הסטייק. זה לא חייב להיות דווקא הסטייק,
אחת התובנות החשובות על ראש השנה שגיליתי לאחרונה, הופיעה דווקא דרך אחד ממנהגי החג החריגים, מנהג
עָנָה וְאָמַר: אֲסַפֵּר לָכֶם אֵיךְ הָיוּ שְׂמֵחִים. שֶׁפַּעַם אַחַת הָיוּ תִּינוֹק וְתִינֹקֶת שֶׁהָיוּ בָּאִים אֶל הַמֶּלֶךְ