שלום חברים! אתם יודעים שבשבת הזאת אנחנו זוכים לקרוא את הפרשה הכי מרגשת בספר בראשית, שהיא אולי גם הכי מרגשת בכל התורה. בתחילת הפרשה מסופר על הפגישה של יוסף עם אחיו, והפעם הוא מתוודע אליהם ומגלה להם את זהותו.

הסיטואציה כמובן טעונה מאוד, כשאחד המרכיבים המשמעותיים שלה הוא חוסר נעימות שהאחים מרגישים באופן חזק. בן אדם שיום אחד בחייו פוגש בצורה חזיתית את עומק הטעות שלו, ומבין כמה שגיאות ועוולות הוא עשה לאורך הדרך, מתקשה לפעמים להכיל את הרגשות שלו. אדם כזה עלול להיכנס די בקלות לעצבות ולכעס, ויוסף, שרואה את מצבם המורכב של האחים, רוצה להקדים תרופה למכה.

כשהאחים עדיין המומים ולא מוציאים מילה מהפה, יוסף מעודד אותם ומזהיר אותם מהעצבות: "וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם". יוסף בעצם אומר לאחיו: "אחיי היקרים! אני מבקש מכם שני דברים – אל תהיו עצובים, ואל תכעסו".

עסקת חבילה

כדי להסביר קצת יותר את הנקודה הזאת, כדאי ללמוד תורה חסידית מעניינת של הרבי מקוידנוב. אני לא יודע אם שמעתם על השושלת החסידית ששמה קוידנוב, אז רק אומר לכם שזאת חסידות שקשורה לקרלין. בכל אופן, הרבי מקוידינוב מדבר על ההבדל בין לב נשבר לעצבות. הוא מסביר, שכאשר יש לבן אדם לב נשבר, הוא חי בתודעה של ענווה, וחושב שבאמת הוא לא ראוי לדברים הטובים שמגיעים אליו.

כמובן, גם בעל ענווה מתפלל אל ה' ומביע את החיסרון שיש לו במילים של בקשה, אבל העמדה הנפשית שלו בריאה. גם כשהוא אומר "ריבונו של עולם! כואב לי שחסר לי, ואני מבקש שיתמלא חסרוני", עדיין חוויית השורש שלו היא שהוא לא תובע שום דבר בכוח. הוא נותן מקום לרגש, ופונה לקב"ה כדי שירפא את כאביו – אבל זאת פנייה ללא גאווה.

לעומת זאת, אדם ששרוי בעצבות, החוויה הפנימית שלו היא שכולם חייבים לו. גם אם הוא מתפלל לה', הוא מדבר כתובע שמחויבים למלא את הדרישות שלו. ממילא, כשמישהו עצוב, הוא מזמין מהר מאוד את בן הזוג של העצבות – הכעס. זאת עסקת חבילה: עצבות פלוס כעס. אדם עצוב מכך שלא התמלאו דרישותיו, ולכן הוא גם מאשים וכועס על כל מה שזז מסביבו.

על אותו הרבי מקוידינוב מסופר, שפעם הוא ראה את הבן שלו שרוי בעצבות, והוא הוכיח אותו על כך שהעצבות היא חטא. כשאומרים 'חטא', הכוונה היא לחטא במובן של פספוס, החטאה. יהודי שרוצה להתקרב לאלוקיו אבל אוחז בעצבות, לא מסוגל באמת להתקדם. הרבי מקוידנוב הוכיח את בנו, והאריך להסביר לו כמה העצבות היא חמורה. הבן של הרבי קצת התפלא, וענה לאביו: "אבא, הרי יש לי שגיאות וחטאים הרבה יותר גדולים, ועליהם לא הוכחת אותי מעולם! למה דווקא על העצבות?" ענה הרבי ואמר: "על הדברים האחרים שאתה שוגה בהם, אני סומך עליך שתזהה אותם על ידי חשבון הנפש שאתה עורך מפעם לפעם, וכך תוכל לתקן אותם. דווקא בעניין העצבות יש לי חשש שאתה לא יודע עד כמה מדובר בפגם חמור. זהו חיסרון עצום, ולכן אני טורח להוכיח אותך דווקא עליו".

עתה, כאן, עכשיו

כשאחי יוסף מבינים שהעומד מולם הוא בעצם אחיהם היקר, הם מקבלים בבת אחת, בצורה חזקה מאוד, את עומק ההבנה כמה הם טעו. באופן טבעי, השלב הבא שנפש האדם נוטה אליו הוא העצבות, ובעקבותיה גם הכעס. אדם מתחיל לכעוס על עצמו וגם על אחרים. יוסף, שמבין היטב את המצב של האחים, מבקש מהם בתחנונים: "אחיי היקרים! אם אתם באמת רוצים לתקן – אל תעצבו"! הוא נותן להם במילים האלו הנחיה רוחנית, ולא רק מבקש בקשה סתמית.

הרבי מקוידנוב מדגיש את המילה "ועתה", ומסביר שהיא למעשה ההדרכה העיקרית של יוסף לאחים. הפירוש המילולי הפשוט של המילה "ועתה" הוא 'עכשיו'. אבל לענייננו, הרבי מקוידנוב מחבר לכאן מדרש שאומר "אין 'ועתה' אלא לשון תשובה". הרעיון של המדרש הזה הוא, שעיקר הבעיה בחטאים של האדם הוא העיסוק האינטנסיבי בעבר או במחשבות מבלבלות על העתיד. אדם שבאמת רוצה לתקן, צריך לתת תשומת לב לנוכחות שלו בזמן הווה. הנוכחות בזמן הווה נקראת 'ועתה'. כדי לחזור בתשובה, צריך להניח רגע לטראומה מהעבר ולדמיונות לגבי מה יכול להיות בעתיד, ולנסות לראות מהו הטוב שאפשר לפעול כאן ועכשיו. בתשובה אמיתית, האדם לא בורח אלא מסתכל על המציאות כמות שהיא, ומחפש בה נקודות שאפשר לתקן.

יוסף מבקש מהאחים להניח לעצבות ולכעס, ולנסות לקבל את כל מה שהיה בהבנה שהכל בהשגחה פרטית מכוונת מאת ה' יתברך. הוא מבקש שינסו להתמקד בשמחה של איחוד המשפחה, ושילכו להביא את יעקב מארץ ישראל, וכך עוד יותר תתרבה השמחה. זאת שיטתו של יוסף הצדיק בשאלה כיצד להתמודד ולהכיר בשגיאות מתוך סבלנות וענווה. יהודי צריך להסכים להשלים עם מה שעבר עליו, ולהפיק מעצמו כוחות לתקן את ההווה. להשתחרר מהעצבות והכעס על מה שהיה ולא לתת להם לבוא לידי ביטוי, אלא להניח להם ולהתמקד בטוב שאפשר לפעול כעת.