לע"נ מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ הָרַב חַיִּים מֵאִיר דְּרוּקְמָן מִי יַרְאֶה לָנוּ אֵיךְ חַיִּים אוֹרוֹת הַקֹּדֶשׁ הַתְּחִיָּה וְהַתּוֹרָה וּמִי יָאִיר לָנוּ חַיִּים כְּלָלִיִּים שֶׁכֻּלָּם לְמַעַן הָאֻמָּה לְמִי יֵשׁ עוֹד
בילדותה באתיופיה, לא הבינה בתיה שמואלי את ההנהגות המסתוריות של בית הוריה. "הילדות שלי הייתה שמחה", היא מתארת. "הייתי ילדה מאוד פעילה וחברותית, אבל תמיד
לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא, חכה רגע, תרחם עליי, תן לי רק דקה להסביר את עצמי, אחר כך תעשה לי מה שאתה מבין. * שלוש דקות זה לא הרבה,
שלום חברים! אתם יודעים שבשבת הזאת אנחנו זוכים לקרוא את הפרשה הכי מרגשת בספר בראשית, שהיא אולי גם הכי מרגשת בכל התורה. בתחילת הפרשה מסופר
ענין שמונה נרות דחנוכה הם כנגד שמונה נסיכי אדם, וכמו שכתוב במיכה "אשור כי יבא בארצנו וכו' והקמונו עליו שבעה רועים ושמנה נסיכי אדם" [מיכה
זה היה באחת ההתוועדויות בהן השתתפתי במסגרת אירועי 'צמאה' הנערכים בירושלים לרגל י"ט כסלו. בשעה אחת וחצי אחרי חצות הלילה, כשאווירה של התרוממות רוח הורגשה
