בילדותה באתיופיה, לא הבינה בתיה שמואלי את ההנהגות המסתוריות של בית הוריה. "הילדות שלי הייתה שמחה", היא מתארת. "הייתי ילדה מאוד פעילה וחברותית, אבל תמיד ידעתי שאני שונה". באתיופיה הייתה רדיפה קשה כלפי היהודים ולכן רוב היהודים גרו בהרים והתרחקו מהערים הגדולות. "הייתה למקומיים אמונה שליהודים יש כוחות מאגיים שבעזרתם הם הורגים בני אדם", היא מסבירה, "ולכן מי שעבר לגור בעיר כמונו – כ-75 משפחות יהודיות – היה צריך להסתיר היטב את יהדותו. אף אחד לא ידע שאנחנו יהודים. היינו יהודים בסתר. למשל, אבא לא הרשה לנו להישאר אחרי הלימודים בבית הספר והיינו חייבים לחזור הביתה, כי הנוצרים המקומיים היו עושים פעילות מיסיונרית ושרים כל מיני מזמורים. החברות שלי לא היו מצליחות להבין למה אסור לי להישאר וגם אני לא ידעתי להסביר את זה. בית הוריי היה בית שתמיד אירח המון אנשים, אבל היו גם המון חוקים ללא הסבר. לא שאלתי שאלות כי בתרבות האתיופית עושים מה שאבא אומר, בלי לשאול שאלות".

החיים שלה השתנו ברגע כאשר לילה אחד דפקו על דלת ביתם שניים מאנשי הסוכנות היהודית. "אבא כבר היה בן 80. באמצע הלילה הגיעו שני אנשים, משום מקום. תביני, באתיופיה אין חיי לילה ויש אמרה אתיופית שאומרת "מי מסתובב בלילה? רק כלבים, גנבים וצבוע", היא צוחקת. "כשבן אדם מסתובב בלילה, זה בדרך כלל עניין שלילי. הדפיקה הזו בדלת לא הייתה עבורנו סימן טוב. אבא קפץ מרוב בהלה וסימן לאמא להחביא את הילדים. הוא פתח את הדלת, כולנו הצצנו מהחדרים וכמה שניות אחר כך ראינו את אבא צונח על הרצפה. זה היה מבהיל! הוא פתח את הידיים והתחיל למלמל תפילות הודיה לבורא עולם על הבשורה שהביאו שני האנשים האלה".

אנשי הסוכנות היהודית היו ישראלים בני העדה האתיופית, שעלו לישראל בשנות השמונים. "הם בישרו לנו שהדרך לירושלים פתוחה עבורנו ושעלינו להגיע לאדיס אבבה כדי לטוס לישראל". את ההכנות לעלייה לארץ הם עשו בסתר כמובן. היה עליהם למכור את הבית בחשאי. את השדות שבהם גידלו תירס, תפוחי אדמה ופלפלים הם נטשו. "כעבור כמה ימים הגיע אלינו השכן הגוי ואמר: 'הזמנתי לכם מונית, אתם חייבים לברוח'. שאלנו מה קרה והוא אמר שהסוד שלנו התגלה: 'יודעים שאתם יהודים ומאשימים אתכם במוות של אנשים מהשכונה. הם חושבים שעשיתם להם עין הרע והרגתם אותם'. ברחנו מהמקום שבו נולדנו וגדלנו מבלי להיפרד מהשכנים והחברים".

לאחר טלטלות רבות הם הגיעו ארצה והתקבלו בזרועות פתוחות. "מהרגע שהגעתי לארץ בגיל אחת-עשרה, פגשתי כל כך הרבה חסדים!", היא מתארת. "אנשים נפלאים ליוו אותי, מורות, מורות חיילות ומדריכים. גם אחרי השירות הצבאי עזרו לנו. בכל צומת שהיינו בה היו אנשים שווידאו שאנחנו מסתדרים ופורשים כנפיים". היא למדה מהוריה להסתכל תמיד על המציאות בעין טובה, להודות ולא להתלונן. "ההורים שלי לא דיברו מעולם מילה אחת רעה על מדינת ישראל, למרות שלא היה להם קל. אבא היה בן 80 כשהגיע לארץ והתעקש לעבוד עד יומו האחרון. אמא כיום כבר בת 73, כל חייה עבדה ועדיין עובדת בניקיון אבל הם היו תמיד מלאי הכרת תודה".

אביה של בתיה נפטר כשהייתה בגיל 18 ואימה עבדה קשה כדי לפרנס אותה ואת אחיה. "כשהגעתי לאוניברסיטה לא היה לי כסף. התביישתי לבקש מאמא כי כבר הייתי אחרי צבא ולא רציתי להיות עליה לעול. באותם ימים הגיעה אישה יהודיה מבוגרת מסיאטל לראיין סטודנטים אתיופים, היא ביקשה לעזור לנו במלגת קיום. זה מאוד הפתיע אותי והייתי ממש צריכה את העזרה הזו, כי חייתי תקופה לא קצרה על לחם פרוס עם מטבוחה וחומוס והתביישתי לבקש עזרה. היא אמרה לי 'אני לא אישה עשירה אבל אני יכולה לשלוח לך כל חודש 100 דולר כדי שתצליחי בלימודים'". עבור בתיה התמיכה הזו הייתה כמו אוויר לנשימה ועזרה לה לסיים בכבוד את התואר הראשון. "המפגש הזה עם התמיכה של יהודיה מחו"ל הוליד אצלי חלום שיום אחד אצא לשליחות כדי לעזור ליהודים שחיים מחוץ לישראל, כמו שהגברת מסיאטל עזרה לי וכמו שאנשי הסוכנות היהודית הגיעו עד למפתן דלתנו כדי להביא אותנו לכאן".

סוגרים מעגל של שליחות

על אף שעברו לא מעט שנים מאז אותו חלום, היא לא ויתרה עליו ופעלה להגשמתו. לפני מספר חודשים שבו בתיה, בעלה וילדיה משליחות בת שנתיים בדרום אפריקה מטעם הסוכנות היהודית. "זו הייתה סגירת מעגל מדהימה", היא מספרת בעיניים בורקות. "הגעתי חזרה לאפריקה, הפעם כשליחה של מדינת ישראל. הייתי השליחה האתיופית הראשונה בקייפטאון והייתה לזה השפעה גדולה על הקהילה ועל היחס לישראל".

אבל עד להיותה במקום בו היא נמצאת היום, אישה שומרת תורה ומצוות, אם לשלושה ילדים, בעלת תואר שני במחשבת ישראל ובעלת תודעה יהודית וציונית איתנה, בתיה עברה דרך ארוכה. "כשהגענו לארץ, שיכנו אותנו באתר הקרוואנים פוריה שליד נווה עובד. אנחנו, הילדים, נשלחנו לבית הספר החקלאי בכדורי. השנה הראשונה זכורה לי כגן עדן: היו לנו שתי מורות ומדריכים מקסימים, וזו הייתה שנה שלמה של קייטנה: אולפן, טיולים בארץ, למדנו שירים ישראליים וכל היום כרכרו סביבנו. בתרבות האתיופית הילדים לא במרכז, הם חלק מהמשפחה ועוזרים בכל דבר. ופתאום, בישראל המודרנית, היינו במרכז: בישלו לנו, כיבסו לנו, ניקו עבורנו. זה היה וואו".

הקושי הגדול התחיל בשנה השנייה: "עברתי לכיתה רגילה וזו הייתה נחיתה קשה. לא היו לנו אפילו שמות פרטיים. הפכנו להיות 'הילדים האתיופים'. זו הייתה חוויה מאוד קשה בשבילי לשבת בגיל 12 בכיתה ללא חברים, כולם פחדו או צחקו ממני. פתאום הרגשתי את הזרוּת שלי בעוצמה. בסוף השנה הזו קיבלתי החלטה שאני רוצה להיות ישראלית ולטשטש את הזהות האתיופית היהודית שלי וכך רבים מחבריי לעדה. זה לא היה פשוט להורים שלנו", היא מציינת. "הם הרגישו שהם מאבדים אותנו, כי כבר לא דיברנו את השפה ולא התלבשנו בצניעות וכל ההנהגה הייתה של חוצפה והתנשאות. התביישתי בהורים שלי, לא הזמנתי אותם לאסיפות הורים בבית הספר, אבל מצד שני בתוך תוכי גם היה געגוע מאוד גדול לאבא ואמא, שהם באמת אנשים מופלאים ולא תמיד יכלו לתת מענה לצרכים שלי".

מה הכוונה?

"הוריי אנשים דתיים, שומרי שבת כמובן. אני למדתי בבית ספר לא דתי, ובשבתות כל המשפחות היו מגיעות לבקר את הילדים שלהם, עם סירים של אוכל וממתקים. לכן עבורי שבת היה היום הכי מאתגר בשבוע, הייתי צריכה לברוח לשדות רק כדי לא לפגוש את המקום הריק הזה. לא הבנתי איפה ההורים שלי ולמה הם לא יכולים לבוא לבקר בשבת. לא הבנו את הפערים האלה. השאיפה להשתלב בחברה ולהיות ישראלית הייתה הדבר הכי חשוב מבחינתי והיה בזה ניתוק מעצמי ומהשורשים שלי, מבית אבא ואמא. רצינו להראות לחברה הישראלית שאנחנו לא מסכנים ולא נזקקים ושיש לנו מה לתת ומה לתרום".

בתיה התגייסה לצבא ושירתה בשייטת 13, שם גם הכירה את בעלה לעתיד, האמן הד שמואלי מעין הוד. אלא שדרכיהם נפרדו ונפגשו שוב לאחר ששניהם עברו, כל אחד בנפרד, תהליך של תשובה והתחזקות. יחד הם הקימו בית שומר מצוות.

מה גרם לך לחזור לשורשים?

"ההתפכחות שלי הגיעה בשלב יותר מאוחר, אחרי הצבא. פתאום היה בי געגוע מאוד גדול לדור של ההורים וגם קצת בושה על איך שהתנהגנו לדור המבוגר. הם הפכו להיות אנשים שקופים, לא רק בסוג העבודה שהם עבדו אלא גם על ידי הילדים שלהם". אחרי הצבא היא נסעה לארצות הברית. "גרתי שנה בארצות הברית אחרי הצבא, זו הייתה שנת אבל כי איבדתי את אבא שלי. הוא לא זכה לראות אותי חוזרת בתשובה. את המסע הזה עשיתי בשבילו: הלכתי הכי רחוק מהבית, בלי חברים, בלי משפחה, אבל זה היה גם מה שהחזיר אותי הביתה. הצלחתי לראות את הדברים באופן מאוד חד וצלול, בלי ציניות, בלי להוכיח שום דבר ובלי משחקים. הנשמה האלוקית שלי שאלה שאלות בעיקר על השבת וגם היה הרבה בכי על הדור המבוגר, הגיבורים והגיבורות שעברו סבל. שם קיבלתי החלטה שאני חוזרת למסורת, לשבת, ובונה חיים של משמעות".

כשחזרה לארץ ונרשמה ללימודים, היא בחרה ללמוד תולדות עם ישראל, "כדי ללמוד את הסיפור הגדול של העם היהודי, לא רק את מה שקרה לנו בעדה, אלא מה עבר כל העם היהודי, כי בבית הספר בעיקר משננים חומר ולא מתחברים ברמה הרגשית והעמוקה של איך זה קשור אליי ומה אני עושה כדי לחזק את השורשים שלי". בתיה למדה תולדות עם ישראל והוראה לתואר ראשון ומחשבת ישראל לתואר שני באוניברסיטת חיפה. בסיום לימודיה הפכה למפקחת ועבדה עם נוער בסיכון בשכונות מצוקה.

משפחת שמואלי מתגוררת ביישוב בו הד גדל – מושבת האמנים עין הוד שבכרמל, והם הורים לשני בנים ובת. הד הוא פסל, וליד הסטודיו שלו הם הקימו מתחם למטיילי שביל ישראל. "רצינו לסייע לאנשים שיוצאים לתור את הארץ, כי בעינינו זה מעשה עצום. כיום זה קיים בכל הארץ, אבל אז היינו בין הראשונים שעשו זאת ואירחנו המון מטיילים".

במשך אחת-עשרה שנים עבדה בתיה בכפר הנוער הסמוך ימין אורד, והקימה שם את התשתית לגיוס כספים בישראל עבור מפעלי החינוך בכפר. "אחרי תקופה ממושכת, הרגשתי שהגיע הזמן לצאת לשליחות עליה חלמתי: לסייע ליהודים לעשות עליה. עזבתי את העבודה בימין אורד והתחלתי תהליך עם הסוכנות היהודית". בגלל תעודת ההוראה שבידה הסוכנות רצתה שתהיה שליחה בהוראה, אבל היא התעקשה להיות שליחה קהילתית: "זו שליחות של עבודה קהילתית וסיוע בעליה. בתחילה היינו אמורים לצאת לשליחות בארצות הברית", היא אומרת. "אבל אז הגיעה ההצעה לשליחות בקייפטאון – דרום אפריקה. בעלי שמח מאוד כי אמריקה לא משכה אותו, הילדים התאכזבו ואני החלטתי שאני לא מתווכחת עם ההכוונה של ה'. זו גם הייתה סגירת מעגל מרגשת – אנשי הסוכנות באו לחלץ אותנו מאתיופיה שבאפריקה, וכיום אני חוזרת ליבשת הזו לסייע ליהודים כישראלית בת לעדה האתיופית".

עכבה לטובה

ההתרגשות הייתה בשיאה וההכנות החלו. בתיה עזבה את העבודה, המשפחה התכוננה לנסיעה, אבל אז הגיעה מגפת הקורונה. "במאי 20 היינו צריכים לנסוע לקייפטאון לחפיפה והיכרות עם הקהילה, אבל בשל התפשטות הקורונה הכל נסגר והשליחות נדחתה בשנה".

בינתיים אימה של בתיה, אישה מעל גיל 70 אך פעילה ומלאת חיים, הושפעה לרעה מהסגרים והריחוק החברתי. "החל אצלה תהליך הידרדרות", משחזרת בתיה. "מאישה מלאת חיות ושמחה שבחמש בבוקר כל יום קמה לעבודה, היא נכנסה לדכדוך שלא פגשנו אצלה מעולם. יום אחד אמא התקשרה אלי וסיפרה שמתארגנת קבוצה שתצא לטיול שורשים באתיופיה. אתיופיה לא הפעילה תקנות קורונה ולא זוהו שם חולים פעילים. אמא אמרה שהיא רוצה להצטרף לקבוצה".

"חששנו מאוד", היא מודה, "אבל ראינו שהרעיון מעודד אותה. היא התעוררה לחיים". ואכן, האם טסה לטיול באתיופיה. "חודש לאחר מכן, כשהיינו כבר בתהליך מואץ לאישור ויזה לדרום אפריקה, אמא הודיעה לנו שהיא רוצה לחזור הביתה למרות שהקבוצה ממשיכה. "אני רוצה להיות אתכם", אמרה. אלא שבינתיים מדינת ישראל סגרה את השמיים ואמא נתקעה באתיופיה". מטבע הדברים זה הביא למתח עצום אצל המשפחה בארץ. "פניתי לשרת הקליטה, פנינה תמנו-שאטה, ואמרתי לה שאמא תקועה באתיופיה, שהיא מבוגרת וחולת סכרת ונגמרו לה התרופות, וחייבים להחזיר אותה הביתה. השרה אמרה שיש 300 מקרים של אנשים מבוגרים שתקועים באתיופיה, וכיוון שעכשיו יש עליה משם, היא מפנה מקום לחולים מעל גיל 65. "אמא שלך עומדת בקריטריון. שתלך לעשות בדיקת קורונה ותעלה לטיסה".

אמא של בתיה כבר עשתה מספר פעמים בדיקות קורונה לפני טיסה ונמצאה שלילית, אבל כל הטיסות בוטלו. כעת היא ניגשה לעשות עוד בדיקה, יום לפני הטיסה המיועדת, ולמרבה הצער היא נמצאה חיובית. "אמא התקשרה שבורה ונשמעה לא טוב", נזכרת בתיה. "היא הלכה למלון לבדה וחבריה המשיכו לטייל. תוך כמה ימים כבר לא היה עם מי לדבר. אמא הייתה במצב קשה, לבדה באתיופיה. היא לא ענתה לטלפונים שלי. השתגעתי מדאגה. לא הרפיתי, התקשרתי שוב ושוב. באיזשהו שלב היא ענתה לי ואמרה: 'בת שלי, בבקשה עזבי אותי, תני לי רק לישון' וניתקה את השיחה. אני הייתי בעיצומן של ההכנות ליציאה לשליחות, ומרוב דאגה פשוט הפסקתי לתפקד. התחננתי בבכי בקבוצת ווטסאפ של האנשים התקועים באתיופיה, וביקשתי שילכו לעזור לאמא. לא ידעתי איפה היא ומה קורה איתה".

התחנונים של בתיה עזרו: בשגרירות התארגנו לסיוע, ישראלים צעירים שנתקעו גם הם באתיופיה הצליחו לארגן תרופות ושלחו מישהו שילך לעזור לה בשכר, אחרי כמה שבועות שבהם הייתה במצב קשה ולא הסכימה להתפנות לבית החולים. "בקבוצת הווטסאפ התקבלו הודעות על כך שכמה אנשים נפטרו מקורונה, ואחת מהן הייתה החברה הטובה של אמי שנסעה איתה לטיול. הם דנו שם על שליחת הגופות לארץ, ואני קראתי ולא ידעתי את נפשי מרוב דאגה".

יום אחד, אחרי מספר שבועות של דאגה ומתח, טלפנה שוב בתיה לאימה, כהרגלה, אלא שהפעם אמא שלה ענתה. "היא אמרה לי 'בתיה, הקב"ה החליט להחזיר אותי'. לא הבנתי על מה היא מדברת, ואמא סיפרה שבלילה הרגישה שהיא כבר נמצאת במקום אחר, לא בעולם הזה. אך פתאום שמעה את סבא שלה ז"ל צועק 'אל תגעו בה! היא לא צריכה לבוא!'. אמא סיפרה שהתנהל ויכוח שבסופו הוחלט שהיא תחזור. ברגע הזה היא פקחה את העיניים. הקול שלה, שנעלם בעקבות הקורונה, חזר, והיא התחילה להרגיש טוב יותר. אמא אמרה לי 'עכשיו את לא צריכה לדאוג. החליטו שמחזירים אותי. חזרתי לחיים'. היא הייתה בהודיה עצומה לה', ואמרה שהכל בזכות אבותיה שהתפללו עליה ובזכות שמירת השבת וההקפדה שלה על הכשרות בטיול".

בינתיים, משפחת שמואלי קיבלה את הויזה המיוחלת ויצאה לשליחות. "זה היה קשה. יצאנו לשליחות בלי לפגוש אותה ולהיפרד ממנה. בדרך גם עצרנו לזמן קצר באתיופיה, ואלו היו רגעים קשים ומחזקים, כי ידענו שאמא נמצאת במדינה. בשדה התעופה התפללנו והרגשנו שאנחנו נמצאים איתה ביחד".

אמא של בתיה חזרה לאיתנה ב"ה, ולאחר כמה שבועות שבה הביתה. "היא אופטימית ומלאה באמונה", אומרת בתיה. "אהבת ה' והאמונה שלה התחזקו מאוד. היא אומרת כל הזמן שצריך למצות את החיים. אמא היא גם אשת חסד גדולה: עד היום היא עובדת בניקיון מתוך בחירה כבר שנים, ובכל חודש שולחת כסף לעניים באתיופיה וחיה כאדם עשיר מאוד. אני כל הזמן מבקשת ממנה שתדביק אותי בפשטות ובשמחה שלה. הבית שלה מלא תמיד באנשים, היא מטפלת בנשים חולות בשכונה וכל הזמן מסייעת למי שסביבה".

קהילה בטראומה

משפחת שמואלי הגיעה לקייפטאון בשיא הקורונה, בניסן תשפ"א. "זה היה בזמן השיא של המוטציה הדרום אפריקאית", היא מספרת. "הקהילה היהודית בדרום אפריקה איבדה המון אנשים שנפטרו מהמגפה. לא היו שם חיסונים ופגשנו קהילה בטראומה. הם היו שבורים ולקח להם המון זמן להתאושש". היא מספרת על קהילה מופלאה ומאוד מאורגנת: "זו קהילה מאוד מסורתית. גם לאלה שאינם דתיים חשוב הקשר לבית כנסת אורתודוקסי ויש להם קשר חזק לישראל. בגלל האובדן של רבים מחברי הקהילה במגפה והפחד מהדבקות, היה לנו קשה להניע אותם למפגשים והיינו צריכים המון יצירתיות כדי לייצר קשר".

היותה של בתיה בת העדה האתיופית סייע רבות ביצירת הקשרים עם חברי הקהילה. "כאמור, אני השליחה הישראלית האתיופית הראשונה בקייפטאון, וזה מאוד סיקרן אותם. הייתי עסוקה בהמון הסברה. עשיתי הסברה גם עם הקהילות הלא-יהודיות שהזמינו אותי לספר את הסיפור של מדינת ישראל. עצם היותי יהודיה אתיופית ישראלית עשה השפעה עצומה וניפץ המון סטיגמות. הם צמאים לכל פיסת מידע על מדינת ישראל, והם רצו לשמוע את הסיפור האישי שלי, שבעיניי הוא לא רק סיפור אישי אלא סיפור על קיבוץ הגלויות של מדינת ישראל ושל ערבות הדדית".

איך הילדים התאקלמו בשליחות?

"בהתחלה לא היה להם קל. הגענו לשם בשיא התפשטות המגפה, כשבישראל כבר הורידו מסכות בזכות החיסונים והתחילו לחזור לחיים. הם באו בלי לדעת אנגלית, וראו ברשתות החברתיות את החברים שלהם מטיילים ומבלים בעוד הם סגורים בבית. במשך ארבעה חודשים היו צרחות בבית: 'הרסתם לנו את החיים! מה עשיתם לנו? מה אנחנו עושים פה?' היה קשה מאוד".

אחרי ארבעה חודשים התרחש 'נס חנוכה' כפי שקוראים לזה בסוכנות היהודית: "הילדים התחילו לדבר באנגלית, הכל התחיל להיפתח מחדש והבית שלנו נהיה מקום מפגש לכל הנוער הדרום אפריקאי", היא צוחקת. "הילדים שלנו בולטים מאוד מבחינה חברתית, הם התמזגו היטב בחברה ונהנו מאוד".

היא מספרת שמבחינה מדינית, המציאות בדרום אפריקה מורכבת, כי אין יחסים טובים עם ישראל ברמה הממשלתית. "בניגוד לקהילה היהודית, שהיא מאוד ציונית ומחוברת למדינת ישראל, ממשלת דרום אפריקה תומכת בBDS-, ובזמן מבצעים צבאיים בישראל ביקשו מאיתנו להנמיך פרופיל, לא לדבר בעברית במקומות ציבוריים וכדומה. לכן בתחילת מלחמת רוסיה-אוקראינה, הצעירים היהודיים הרגישו שהם יכולים לזקוף את הראש בגאווה על הפעילות הישראלית בסיוע לפליטים. זה חיזק מאוד את הזהות היהודית שלהם".

מה עם תופעת ההתבוללות?

"אין הרבה, זה נמצא בשוליים כי הקהילה שומרת על עצמה. הם הקימו מוסדות יהודיים כמעט לכל דבר: יש חינוך יהודי מגני ילדים ועד תיכון. למי שאין כסף לשלם למוסדות החינוך, הם נותנים מלגה. יש להם גם מוסדות לצרכים מיוחדים, העצמה נשית, בית אבות וכו'. הם מאוד שומרים על עצמם". הקהילה היהודית בדרום אפריקה מונה כ-12,000 יהודים.

בכל שבת שניה משפחת שמואלי בילו בקהילה אחרת, בקייפטאון וגם מחוצה לה, בקהילות קטנות ומבודדות. "היו גם קהילות שלא היה קל להיכנס אליהן, קהילות אורתודוקסיות אדוקות שבהן לא היו בטוחים שאני יהודיה וחששו. הם לא פגשו אף פעם יהודים מהעדה האתיופית, ולכן התעלמו מהמיילים והטלפונים שלי. אותן קהילות גם חששו שאפרק להם את הקהילה, כי חלק משהליחות שלנו זה עידוד עליה, אם כי אנחנו פועלים בנושא בהמון עדינות ורגישות". כשהיא מספרת על הקושי של חלק מהקהילות לקבל אותה בשל מוצאה האתיופי, היא צוחקת. "למדתי לא לקחת שום דבר באופן אישי", היא אומרת. "באתי לשליחות עם המון הומור, ואני מבינה שזו לא אשמתם: זה תוצר של חינוך, של חוסר היכרות, ולא חלילה בגלל רוע".

לפני מספר חודשים המשפחה חזרה לארץ. "הפרידה הייתה קשה", היא מתארת. "בכיתי כשעזבתי. התחברתי לאנשים: הם נפלאים ורוצים שלילדים שלהם תהיה זהות יהודית חזקה וחיבור לישראל. זכינו לעבוד עם קהילה שורשית ומחוברת לישראל. הייתה לנו חוויה מדהימה, השליחות העצימה אותנו ואת התודעה שלנו".

לעובדה ולשומרה

החזרה לארץ דרשה גם היא התאקלמות. "במשך תקופה שנינו לא עבדנו. בעלי היה עסוק בלהחזיר את הסטודיו שלו לפעילות ואני קיבלתי הרבה הצעות עבודה, חלקן מפתות מבחינת משכורת ויוקרה, אבל רציתי שתהיה לי מטרה אמיתית ותחושה שאני עושה משהו משמעותי למען עם ישראל. התפללתי על זה המון". במשך שלושה חודשים הגיעו אליה הצעות רבות לראיונות עבודה, מספרת בתיה, "אבל הלב שלי לא התרגש מהן. אני מחוברת אלי פנימה, ולמרות שהיו הצעות קורצות – סירבתי, כי לא הרגשתי חיבור אמיתי".

לא דאגת מהפרנסה?

"אני לא דאגתי, אבל הסביבה התחילה ללחוץ. אפילו הבן שלנו, בכיתה י"ב, היה מודאג", היא מחייכת. "הוא התחיל לעבוד בעצמו כי הוא ראה שאבא עובד בלהקים את הסטודיו שלו מחדש ואמא מחכה למשהו שיזיז לה את הלב… הוא פנה אלינו ושאל: 'מה אתם הולכים לעשות?', אמרנו שאנחנו בודקים ומתלבטים, ואז הוא התפרץ עלינו ואמר 'אני לא מבין! אתם מתנהגים כאילו אתם צעירים אחרי צבא… אתם הורים! אתם לא יכולים להתלבט ככה'. הסתכלנו זה על זו מופתעים מהחוצפה ומהמתיקות של הילד שסבור שהוריו מתנהגים כמו חיילים משוחררים. הוא גם אמר לנו שהוא ייתן לנו חלק מהמשכורת שהוא ירוויח, אבל מובן שלא הסכמנו. 'מה לעשות? מישהו חייב לפרנס את המשפחה הזו', הוא הכריז".

האמונה של בתיה הוכיחה את עצמה ולאחרונה היא מצאה עבודה שמרגשת ומלהיבה אותה: "התחלתי לעבוד בצוות קשרי החוץ של ארגון השומר החדש", היא מספרת. "זה ארגון שקיים כבר 12 שנה, אבל אני לא הכרתי אותו. כשהציעו לי לעבוד שם, התחלתי לקרוא על הארגון וגיליתי עשיה בלתי נתפסת בהיקפה ובחשיבותה. בזכות השומר החדש אף חקלאי לא נשאר לבד".

השומר החדש הוקם על ידי יואל זילברמן, בן לחקלאי שסבל רבות מהפשיעה החקלאית: "יואל לא הסכים שאביו יוותר. הוא גייס מתנדבים לשמירות על השטחים החקלאיים של אביו. כשהסיפור נפוץ לכל עבר, חקלאים רבים נוספים פנו ליואל בבקשה לסיוע במקרים דומים וכך נוסד הארגון". כיום השומר החדש פרוש בכל הארץ ובו אלפי מתנדבים, יחידות שונות של סיוע לחקלאים, תוכניות חינוכיות ורשת של בתי ספר חקלאיים 'אדם ואדמה' שקמו כדי לשמור על החקלאות הישראלית האחראית על ביטחון המזון של מדינת ישראל ופועלים כדי להבטיח דור המשך לחקלאים".

העבודה הזו התאימה לה כמו כפפה ליד: "אני בהתרגשות שיא מהעשיה הזו. זה מה שהאבות שלי חלמו – לעובדה ולשומרה. אני נוסעת בכל הארץ ובוכה מהתרגשות כשאני מגיעה לכל המקומות האלה".

למה?

"כי אנחנו חיים בארץ אבל לא באמת מחוברים אליה. חסר העומק של החיבור לאדמה. החקלאים נלחמים לשמור על אדמות מדינת ישראל והם עוברים סבל יומיומי של שנים מפשיעה חקלאית בלתי נתפסת. גם עכשיו אני מחזיקה את עצמי לא לבכות", היא אומרת. "השומר החדש מחיה ומחבר את כולם לאדמה, מחנך לערבות הדדית ולאהבת הארץ ודואג שלא ניקח אותה כמובן מאליו. עכשיו הסתיים מסיק ענק כאשר השומר החדש שיתף פעולה עם קק"ל בסיום שנת השמיטה. הארגון לקח על עצמו לעשות מסיק בכל שטחי קק"ל, כשכל השמן נתרם למשפחות נזקקות. למסיק הגיעו 19,000 מתנדבים מהארץ המופלאה שלנו, מכל קשת החברה הישראלית. אני קמה בכל בוקר לעבודה הזו עם התרגשות ושמחה. אני לא רוצה לבזבז את החיים בלרַצות בני אדם או לעשות דברים כי זה מה שצריך וזה מה שמצופה ממני. אני חייבת להיות מחוברת לעשיה גם ברמה הרוחנית וגם להיות שותפה לתיקון עולם – לבנות את ישראל במעשה. זכיתי לגדול בבית הוריי ומעולם לא שמעתי אותם מתלוננים על מדינת ישראל אלא תמיד היו אסירי תודה, וגם אני רוצה להיות במקום שמשפיע, בונה ומאמין בארץ הזו, מאמין באנשים ומאמין בדור הצעיר. זו השליחות שלי".