שלום חברים יקרים, הפעם אני רוצה להתוועד איתכם על כמה מבנות ישראל היקרות שזכו לקשר מיוחד עם אבותיהן.
בפרשה שלנו מוזכרת פטירת מרים הנביאה – "וישב העם בקדש ותמת שם מרים ותיקבר שם". אנחנו יודעים שאחרי גזירת פרעה, עמרם גירש את יוכבד אשתו, ובתו מרים דיברה על לב אביה ואמרה לו: פרעה גזר רק על הזכרים, אבל למעשה כשאתה נפרד מאמא זו גזירה יותר חמורה משל פרעה. והמדרש מספר שעמרם החזיר את יוכבד, וכך נולד משה רבינו. ללא ספק, בכך התבטאה גדולתה של מרים ותבונתה המיוחדת – לקחת יוזמה, לפתח שיחה ולהגיע לליבו של אבא.
ההפטרה של השבוע מוקדשת ליפתח הגלעדי עם הנדר המיוחד שלו לפני שיצא למלחמה בעמונים, שהיוצא ראשונה מדלתי ביתו יהיה עולה לה'. כזכור, בסוף האירוע בתו יוצאת לקראתו בתופים ובמחולות, כולל הסוף הטרגי שאמנם לא מוזכר בהפטרה אבל כל אחד יכול לקרוא את זה בשופטים פרק י"א. על קורות חייה בת יפתח אנחנו אמנם לא יודעים הרבה, אבל היא נשמעת אישיות מאוד מיוחדת. כך, כשהיא שומעת שאביה ניצח בקרב את בני עמון, "והנה בתו יוצאת לקראתו בתופים ובמחלות", ונשמע מתוך הדברים שהיא בתו היחידה ואין לו עוד בן או בת.
כפי שאמרנו, הסיומת כואבת, ובכל אופן עכשיו אנחנו מקדישים את הדברים לאישיותה המיוחדת, ואנחנו יכולים להבין מתוך הכתוב כמה כנראה הקשר ביניהם היה מיוחד וכמה היא הייתה מוכשרת. אפשר להבין זאת גם מהעובדה שהפסוק מציין אותה במעשה דומה למעשה של מרים הנביאה אחרי קריעת ים סוף – "ותיקח מרים הנביאה… את התוף בידה, ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות", ומשמע שגם היא הייתה צדקת כזאת.
אבא, חכה!
זו גם ההזדמנות לספר על בתו המיוחדת של האדמו"ר הזקן. קראו לה פרידה, ומסופר עליה שהיא הייתה חביבה מאוד על אביה. מלבד זאת, היא הייתה משכילה בתורה ובחסידות, והאדמו"ר הזקן היה אומר במיוחד בפניה כל שבת לאחר התפילה מאמר חסידות.
מספרים גם שכשאחיה, האדמו"ר האמצעי, היה רוצה לברר עניין מסוים בחסידות, היה מבקש ממנה שתשאל את אביהם.
היא נפטרה כחמישה חודשים לאחר פטירת אביה, בהיותה בגיל 49, ונטמנה על פי בקשתה סמוך ממש לקברו של אביה בתוך ציונו בעיירה האדיטש, אוקראינה. למרות שזה לא היה כל כך מקובל, יש סיפור חסידי המתאר כיצד התקבלה ההחלטה לקברה שם.
קיצור הדברים הוא שכאשר היא הרגישה שימיה ספורים והיא עומדת להיפטר מן העולם, היא קראה לכמה חסידים וביקשה מהם שלאחר הסתלקותה יקברו אותה בסמוך לאביה. אותם חסידים כנראה לא ידעו כל כך על הקשר המיוחד שלה עם אביה, וגם חששו להבטיח דבר כזה שלא היה כל כך מקובל.
ברגעים האחרונים לפני פטירתה, כשעמדו החסידים על פי בקשתה על יד מיטתה, היא החלה לומר "אלוקי נשמה שנתת בי טהורה היא, אתה בראתה, אתה יצרתה ואתה נפחתה בי", ושהגיעה למילים "ואתה עתיד ליטלה ממני" זקפה את ידיה, הושיטה את עשר אצבעותיה כלפי מעלה וצעקה: "אבא, חכה! הנה כבר…" ומיד פרחה נשמתה.
החסידים שראו זאת הבינו שמדובר כאן באמת במשהו מיוחד, מעבר לכל מה שחשבו והכירו, ובסופו של דבר אכן היא נקברה ליד אביה. אבל מה שחשוב לענייננו הוא שהיא זכתה לכך שעל המצבה שלה נכתב "בחייהם ובמותם לא נפרדו". איזה קשר מיוחד בין בת לאביה!
חכמה ויראה
אמנם ההתוועדות שלנו היום מספרת על פטירתן של הנשים הדגולות הללו – פטירתה של מרים הנביאה, סופה הטרגי של בתו של יפתח ופטירתה של פרידה בת האדמו"ר הזקן – אבל בכל זאת גם סיפור פטירתן זו הזדמנות להיזכר דווקא איזה אור וברכה באו דרך הקשר הזה שביניהן לאבותיהן.
יש כאן הזמנה להורים שבינינו לטפח את הקשר מעבר לכל מה שהיה עד עתה עם בנותינו, וכך גם לבנות שקוראות את הדברים בכל גיל שהוא – גם הן מצידן יכולות לעורר או לחדש את הקשר עם אבא (וכמובן גם עם אמא), לטפח אותו ולהעצים אותו.
זה מזכיר גם כן את שרה, בתו של רבי נחמן, עליה יש תיאור בספר חיי מוהר"ן (תקפא): "שָׁמַעְתִּי אֵיךְ שֶׁרַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה כָּתַב פַּעַם אַחַת מִכְתָּב לְבִתּוֹ שָׂרָה זִכְרוֹנָהּ לִבְרָכָה בְּאַהֲבָה וְחִבָּה גְּדוֹלָה וְאֵיךְ שֶׁהוּא מִשְׁתּוֹקֵק מְאד שֶׁתִּהְיֶה עַל שֻׁלְחָנוֹ בִּכְדֵי שֶׁיּוּכַל לְהִשְׁתַּעְשֵׁעַ עִמָּהּ בְּכָל יוֹם, וּלְקַבֵּל מִדִּבּוּרֶיהָ חָכְמָה וְיִרְאָה".
חברים, התיאור הזה הוא ממש מיוחד, ואנחנו יכולים ללמוד איזה קשר היה ביניהם דרך השעשוע המבורך הזה והניסוח של החיבור הכל כך ייחודי – "לְקַבֵּל מִדִּבּוּרֶיהָ חָכְמָה וְיִרְאָה".
מסתבר שרבי נחמן כתב את המכתב הזה כדי לעודד אותה. היא כנראה הייתה בסביבה בה לא כל כך העריכו אותה והוא חש את הצער שלה, ולכן הוא הוסיף שם במכתב, "הֲלא אַתְּ דּוֹמָה שָׁם כַּהֲדַס בַּמִּדְבָּר שֶׁאֵין מִי שֶׁיְּקַבֵּל מִמֶּנּוּ רֵיחוֹ הַטּוֹב". אבל מן הסתם הוא כותב לה את זה לא בשביל להגביר את צערה, אלא כדי להזכיר לה כמה היא מיוחדת, חכמה וטובה, וכך היא תיזכר במבט של אבא שרואה וזוכר את חוכמתה ותבונתה וטוב ליבה, כך שגם בזמנים של קטנות המוחין שהיא הייתה שרויה בהם תוכל להיזכר ולהתעודד מכך.
קשר מיוחד
לפני שנחתום את התוועדותנו הפעם, יש פרט נוסף שראוי לציון לגבי פרידה, בתו של האדמו"ר הזקן.
היה לה בן שקראו לו רבי אהרן. הוא היה גדול מאוד בחסידות, והוא נשא לאישה את בתו של רבי נחמן. אמנם זאת לא אותה בת שעכשיו דיברנו עליה – שרה – אלא הבת חיה, אבל בכל אופן כנראה שהיא קיבלה מאביה – או שרבי אהרן קיבל מאמו פרידה – את הדעת המיוחדת של הקשר המיוחד ששרר בין האדמו"ר הזקן לבין רבי נחמן מברסלב.
לחיים, לחיים! בזכותן של אותן ארבע צדיקות שהזכרנו מהתנ"ך ומראשית תנועת החסידות, נזכה לעורר את נשמתנו לחיים של אמת, של תקווה, של הצלחה, של חיוניות ושל שמחה. לחיים!
