שלום וברכה! אחד הדברים הנפלאים שמגלה תורת החסידות, הוא כמה עוצמה יש להתוועדות. התוועדות פועלת גם בעולם הזה וגם בעולמות שמעבר. היא משפיע טוב עלינו, וגם להבדיל, על אנשים שכבר אינם איתנו.
כשלאדם יש ספקות או הרהורים לגבי עבודת ה', בהתוועדות הוא יכול לזכות לבהירות חדשה, וזה בזכות הארת פנים. כאשר חברים מתוועדים, ומאירים פנים אחד לשני, יש בזה משהו אלוקי. גם כשסתם פוגשים מישהו ומחייכים אליו, זה גילוי אלוקי, ואפילו חיוך של אדם בינו לבין עצמו. איך זה פועל? החיוך מבטא שמחה, והשמחה היא הקשר עם הנשמה.
העצבות קשורה לעולם הזה, ובפרט אל ההסתר וההעלם שבו. ברגע שבן אדם מחייך, אפילו באופן מלאכותי, הוא מגלה את הפנימיות שלו, את אור הנשמה. החיוך הוא אחד הדברים הבודדים שמגלים את העובדה שבאמת יש 'מותר האדם מן הבהמה'. כי לעומת האדם, אצל בעלי החיים אין חיוכים. חיוך אינו סתם מצב רוח טוב או יצירת יחסי אנוש טובים. חיוך הוא דבר נשמתי, עמוק ומשמעותי.
חיוך לכל החיים
שמעתי פעם סיפור על חיוך שממש השפיע לטווח ארוך. האלוף שקדי הנהיג בחיל האוויר, שלטקס סיום קורס טיס, עושים טקס מקדים ובו כל אחד מהחניכים צריך להזמין דמות שהשפיעה על חייו. דמות לא מהצבא או המשפחה, אלא דמות אחרת שהשפיעה על החיים שלו. אחד הבוגרים הזמין מורה שלימדה בבית הספר שבו הוא למד. אותה מורה נענתה להזמנה, והגיעה לטקס. כשנפגשו, שאלה המורה את אותו חניך: "למה הזמנת אותי? הרי בכלל לא לימדתי אותך?" הטייס הטרי ענה: "נכון, לא היית מורה שלי. אבל בכל פעם כשהיית עוברת במסדרון היית מחייכת אלי ואומרת 'בוקר טוב'…". זה סיפור מופלא! המעשה של המורה נראה שולי, אבל בחוויה של אותו חייל החיוך הקטן היה דבר שהשפיע עליו לכל החיים! הארת הפנים היא הדבר בה"א הידיעה, שאנחנו נותנים איש לרעהו. חיוך אחד יכול לתת לאדם תחושה חשובה, שהעולם הוא מקום יפה להיות בו. בבת אחת, אדם יכול להרגיש שהעולם הוא מקום עם תקווה. דרך החיוך, דרך הארת הפנים, הוא מרגיש רצוי ואהוב, אפילו אם החיוך לא התפתח לשיחה. חשוב להעלות חיוך על הפנים שלנו ושל אחרים, מתוך הבנת עוצמת ההשפעה שיש לכך.
קפד ראשו
אחד ממאירי הפנים הגדולים שלנו, היה הלל הזקן. הגמרא אומרת ביחס להלל: "לעולם יהיה אדם ענוותן כהלל ולא יהיה קפדן כשמאי" את המשפט הזה צריך להבין קודם כל כאמירה חיובית, ושאין כאן חס ושלום ביקורת על שמאי. אצל חז"ל, שמאי והלל שייכים לאותה מדריגה רוחנית – שניהם צדיקים קדושי עליון. בכל־זאת, כדמות להשראה שיש לאמץ את דרכה, אומרים לנו חז"ל לדבוק בהלל. שמאי עבד את ה' בהנהגה שלא מתאימה לכל אחד, אלא רק ליחידי סגולה יוצאי דופן. לעומת זאת, הדרך של הלל שייכת לכל אחד, וכולם צריכים לאמץ אותה.
נדייק יותר: מה אומר המשפט הזה? 'תהיה ענוותן כהלל ולא קפדן כשמאי'. לכאורה זה לא דבר והיפוכו! ההיפך מעניו זה גאוותן, ואילו ההיפך מקפדנות זה גמישות או וותרנות. כנראה שחז"ל העבירו לנו פה מסר אחר. הם רומזים לנו, שבקפדן יש משהו מן הגאווה, ובענווה יש משהו מן הגמישות. מה זה בעצם קפדנות? קפדנות זה לא לראות את הטוב שבזולת, אלא לראות רק את הדרישות שלך. אדם קפדן, או שהוא מתעלם בכוונה מהטוב, או שהוא פשוט לא מצליח לראות את היופי ואת החן שיש בזולת. הקפדן רואה בעיקר היכן הזולת לא ממלא את ייעודו, היכן הוא מפספס, לא פועל כראוי, ואז הוא מקפיד. לעומת זאת, מי שגמיש רוחנית ומחובר ללב, מחובר למהות שלו, יכול לרדת לרמה של כל אחד, ולהבין אותו כמו שהוא במצבו עכשיו. במילים אחרות, הקפדן לא מקבל את הזולת, אלא דוחה אותו ואומר, רק כשתענה על הציפיות שלי, כשתעמוד בסטנדרטים שלי אז תהיה התקרבות בינינו.
האמת היא שהקפדן תמיד יישאר קפדן. זה לא שאם איזו ציפייה תתמלא אז הקפדן יוכל להסתדר עם השני. הקפדנות תלווה אותו כל החיים, ותמיד יהיה על מה להקפיד. לעומת זאת הענוותן, אדם שגמיש מבחינה רוחנית, מסכים לקבל את הבן אדם כמו שהוא במקום שהוא נמצא. הוא רואה את הטוב שכבר עכשיו קיים בזולת, ולא רק איזה טוב עתידי שיופיע בעקבות שיפור ההתנהגות שלו. יש בזה פלא, שכך הקדוש ברוך הוא בחכמתו ברא את העולם – כשאתה מקבל את האדם כמו שהוא, ולמרות כל חסרונותיו אתה מצליח לראות בו את האור האמיתי שלו, זה מאיר בו ומגדל אותו. גם אם האור הזה הוא חלקי ומועט, אבל אתה מצליח לראות אותו במה שכבר נמצא, במה שכבר קיים, ואתה מוקיר את זה באמת בלבך, זה נותן לו כוח ועידוד, והוא שואב מזה עוצמה.
מעט טוב
חז"ל מספרים עוד על שלושה גרים, שבהתחלה שמאי דחה אותם, והלל קירב אותם. שמאי הקפיד עליהם וריחק אותם, כי הוא רצה שהם יהיו במדרגתו או בהבנתו. חלק מהעניין של הקפדנות זה לדרוש מהזולת שהוא יבין את מה שאתה כבר מבין. אבל מה לעשות, לזולת הזה יש חיים אחרים לגמרי! הוא לא למד, לא שנה ולא שילש, ואתה לא יודע מה עובר עליו. לא ברור אם הוא יכול להתיישר לפי ההבנה שלך. לעומת שמאי, להלל הייתה הבנה כזאת, שהיה יכול לרדת אל כל אחד במדרגתו. רק כשאתה מצליח לפעול את המהלך הנפשי הזה באופן מעשי, אז אתה מצליח להעלות את הבן אדם השני לרמות הכי נפלאות! בסיפורים הללו במסכת שבת חז"ל מראים איך הלל הביא את האנשים הללו להיות במדריגה נפלאה. העניין הזה היה גם הסוד של הבעל שם טוב, שלימד לקבל כל אחד במקום שבו הוא נמצא, ומשם הוא כבר יוכל לפרוץ קדימה ולמלא את ייעודו בעולם.
