חברים יקרים, הנה אנחנו בפתחה של שבת נחמו. זה לא רק שם טכני של שם ההפטרה שאומרים בשבת הזו, נבואתו של ישעיהו הפותחת "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱ־לֹהֵיכֶם" שבמשמעות הפשוטה זו קריאה לנביאים לנחם את עם ישראל, אלא אפשר לראות את זה גם כהצעה והזמנה לעם ישראל עצמו להסכים לקבל את דברי הנחמה הנאמרים להם. כלומר, שעם כל מה שעברנו, אנחנו יכולים לבחור לשמוע ולראות את הטוב הנראה והנגלה שבוא יבוא.
הפסוק ממשיך: "דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלַ͏ִם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ". כלומר, כשרוצים לנחם מישהו, ראוי לדבר אל ליבו. זה מזכיר מאוד דיבור של רבי נחמן האומר כך: "כִּי עִקָּר הֲבָנַת הַתַּלְמִיד הוּא עַל יְדֵי הַלֵּב, כִּי הָרַב צָרִיך לוֹמַר דְּבָרִים הַמִּתְיַשְּׁבִין עַל הַלֵּב", והתלמיד גם הוא צריך "לְהִתְבּוֹנֵן בַּמֶּה שֶׁאָמַר הָרַב" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, צא).
המילים הקצרות הללו הן מפתח להתקדמות כמעט בכל נושא. למרות שיש ערך גדול להבנה שכלית, צריך לשים לב אל המילים הללו – "דברו על לב ירושלים", "כי עיקר הבנת התלמיד על ידי הלב". ורבי נחמן ממש מכוון את הרב – איזה שיעורי בית הוא צריך לעשות: "לומר דברים המתיישבים על הלב", כאלה שיהיה לנו – התלמידים – יכולת לקבל ולהכיל אותם, ושיפגשו את המקום שבו אנחנו נמצאים. אבל יש משימה גם לתלמיד – הוא צריך להתבונן במה שאמר הרב, לשהות עם זה, לראות איפה זה פוגש אותו ולתת לדברים להיספג בתוכו.
חברים, בשבת הקרובה נפתח את הלב לשמוע את מילות הנחמה "נחמו נחמו עמי", נתבונן במה שנאמר לנו וניתן לדברים להיקלט בתוכנו.
נחמה כמקצוע
אני רוצה לספר לכם על שבת נחמו האחרונה של רבי נחמן, בשנת תק"ע, מספר חודשים לפני פטירתו. "בְּלֵיל שַׁבָּת קֹדֶשׁ" – מספר תלמידו רבי נתן (שיחות הר"ן, קנג) – "נִכְנַס מֵחַדְרוֹ לַבַּיִת שֶׁהָיָה הָעוֹלָם [הציבור] מְקֻבָּצִים שָׁם, וְהָיָה חָלוּשׁ מְאֹד מְאֹד, כִּמְעַט לֹא הָיָה לוֹ כֹּחַ לְדַבֵּר, וְתֵכֶף קִדֵּשׁ עַל הַכּוֹס וְאַחַר הַקִּדּוּשׁ יָשַׁב אֵצֶל הַשֻּׁלְחָן וְלֹא חָזַר לְחַדְרוֹ תֵּכֶף כְּדַרְכּוֹ תָּמִיד בְּעֵת הַקִּבּוּץ, וְיָשַׁב בַּחֲלִישׁוּת גָּדוֹל וְהִתְחִיל לָשִׂיחַ וּלְדַבֵּר מְעַט בַּחֲלִישׁוּת וּבַעֲיֵפוּת גָּדוֹל.עָנָה וְאָמַר: מָה אַתֶּם נוֹסְעִים אֶצְלִי?הֲלא אֲנִי אֵינִי יוֹדֵעַ עַתָּה כְּלָל!כְּשֶׁאֲנִי אוֹמֵר תּוֹרָה יֵשׁ לָכֶם עַל מָה לִנְסֹעַ וְלָבוֹא אֵלַי, אֲבָל עַתָּה עַל מָה בָּאתֶם? הֲלא אֲנִי אֵינִי יוֹדֵעַ עַתָּה כְּלָל, כִּי אֲנִי עַתָּה רַק פְּרָאסְטִיק [ריקני] לְגַמְרֵי!… וְאָז אָמַר שֶׁהוּא מְחַיֶּה אֶת עַצְמוֹ עַתָּה רַק בַּמֶּה שֶּׁהָיָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל".
כידוע, מספר שנים קודם לכן היה רבי נחמן בביקור בארץ, ולימים הוא העיד על עצמו שיש לו שמחה גדולה על הזכות הזו, כי "כַּמָּה מְנִיעוֹת וְכַמָּה בִּלְבּוּלִים וְכַמָּה מַחֲשָׁבוֹת וְכַמָּה עִכּוּבִים וְסִכְסוּכִים הָיָה לוֹ עַל עִנְיַן הַנְּסִיעָה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּמְנִיעוֹת מֵחֲמַת מָמוֹן,וְהוּא קָפַץ עַל כֻּלָּם וְגָמַר הָעֻבְדָּה בִּשְׁלֵמוּת וְהָיָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל" (שיחות הר"ן, יא). לכן, כשלפעמים הוא היה בחוויה שבה שום דבר לא האיר לו כביכול, הוא היה אומר שהזמן בו היה בארץ ישראל נותן לו כוח.
כדאי גם להזכיר שבאותו ליל שבת, בהמשך הסעודה, הוא השמיע את המילים הנצחיות והכל-כך משמעותיות בכל עת ובכל זמן: "וַאֲפִילּוּ מִי שֶׁהוּא, חַס וְשָׁלוֹם, בַּמַּדְרֵגָה הַתַּחְתּוֹנָה לְגַמְרֵי, חַס וְשָׁלוֹם, רַחֲמָנָא לִצְלָן, אֲפִילּוּ אִם מֻנָּח בִּשְׁאוֹל תַּחְתִּיּוֹת, רַחֲמָנָא לִצְלָן, אַף עַל פִּי כֵן אַל יִתְיָאֵשׁ עַצְמוֹ". כלומר, עיקר הייאוש הוא שכשהאדם עצמו מייאש את עצמו. הוא מספר לעצמו סיפורים מחלישים ואומר לעצמו אמירות מחלישות.
"וְהָעִקָּר" – ממשיך רבי נתן לצטט – "לְחַזֵּק עַצְמוֹ בְּכָל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר, כִּי אֵין שׁוּם יִאוּשׁ בָּעוֹלָם כְּלָל. וְאָמַר אָז בְּזֶה הַלָּשׁוֹן: 'קַיין יִאוּשׁ אִיז גָאר נִיט פַאר הַאנְדִין' [אין יאוש בנמצא כלל] וּמָשַׁך מְאֹד אֵלּוּ הַתֵּבוֹת 'קֵיין יִאוּשׁ' וְכוּ', וַאֲמָרָם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְעַמְקוּת נִפְלָא וְנוֹרָא מְאֹד". מעניין, למרות שרבי נתן מביא לנו את כל תיאור המעשה בעברית, כנראה היה חשוב לו שספציפית המילים החשובות הללו יובאו בשפת המקור – באידיש. והוא מדגיש ורוצה להכניס אותנו לאווירה, כמה מילים הללו היו חזקות: "ומשך מאוד אלו התיבות" – המילים "קיין ייאוש", שתרגומן הוא: שום יאוש. וזאת, "כְּדֵי לְהוֹרוֹת וּלְרַמֵּז לְכָל אֶחָד וְאֶחָד לְדוֹרוֹת שֶׁלּא יִתְיָאֵשׁ בְּשׁוּם אֹפֶן בָּעוֹלָם, אֲפִילּוּ אִם יַעֲבֹר עָלָיו מָה" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, עח).
חברים יקרים, חשבתי שאפשר לקשר את הסיפור המיוחד הזה ל"נחמו נחמו עמי" – הנחמה והעידוד שהקדוש ברוך הוא מעניק לנו בשבת הזו, שהייעוד שלה בלוח השנה היהודי הוא הנחמה. למרות שבאופן כללי, רבי נחמן עסק בנחמה מהסוג הזה לעם ישראל כל השנה, שהרי השם שלו 'נחמן' מעיד על כך שזה היה מקצועו כביכול – כמו זבן, ירקן וחלבן – אבל במיוחד זה הולם את שבת נחמו. ולכן גם מי שעבר דברים כל כך קשים, כל כך כואבים, פונים ואומרים לו משמיים: בבקשה, נחמו נחמו עמי, תסכימו להתנחם.
לזמר בשבחים
ברשותכם, אביא בפניכם עוד כמה מילים מדיבוריו של רבי נתן, כשהוא מתאר את האווירה ששררה באותה התכנסות עם רבי נחמן. כאמור, בהתחלה היה נראה כביכול שלא יצא לו שום דיבור ולא יהיו לו רעיונות להשמיע – הן בשל חולשתו הפיזית, הן מפני שהוא אמר להם בהתחלה שהוא שרוי בחולשה רוחנית עד שכביכול הוא ריק לגמרי. אבל מתוך ה"לא יודע" הזה, ומכוח העובדה שהוא הזכיר לעצמו שאת החיות שלו בזמנים של חושך, ענן וערפל בנפש הוא שואב מהימים שהיה בארץ ישראל, כך לאט לאט התפתחה ונאמרה שיחה ארוכה.
רבי נתן ממשיך ומתאר: "וְאַחַר כָּךְ" – כשרבי נחמן סיים את אמירת התורה – "בָּא בְּשִׂמְחָה גְּדוֹלָה וְצִוָּה לְזַמֵּר 'אֲזַמֵּר בִּשְׁבָחִין' תֵּכֶף קֹדֶם נְטִילַת יָדַיִם לִסְעֻדָּה – מַה שֶּׁדַּרְכּוֹ הָיָה תָּמִיד לְזַמֵּר אַחַר בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא – וְגַם בָּעִתִּים הַלָּלוּ שֶׁהָיָה חָלוּשׁ מְאֹד עַל פִּי רֹב לא הָיוּ מְזַמְּרִים כְּלָל, אַךְ עַכְשָׁו מִגֹּדֶל הַשִּׂמְחָה צִוָּה לְזַמֵּר תֵּכֶף וְגַם הוּא בְּעַצְמוֹ הָיָה מְזַמֵּר עִמָּנוּ יַחַד". אלה כביכול פרטים טכניים ולא חשובים, אבל זה ממש מכניס אותנו לאווירה. כידוע, "אזמר בשבחין" זה פיוט שחיבר האר"י הקדוש, ועד היום אצל חסידי ברסלב ידועה מנגינה מיוחדת לפיוט שרבי נחמן היה מנגן. אני יכול לומר על עצמי שלא כל שבת אנחנו שרים את זה, אבל בגלל התיאור הזה ביומן של רבי נתן, שרבי נחמן שר את זה בליל שבת נחמו, אשתדל לשיר את זה השבת עם בני ביתי.
"וְאַחַר כָּךְ" – נסיים עם התיאור הזה – "הָיָה מְדַבֵּר וּמֵשִׂיחַ עִמָּנוּ הַרְבֵּה בְּשִׂמְחָה גְּדוֹלָה וּבְחֵן אֲמִתִּי נִפְלָא וְנוֹרָא מְאֹד מְאֹד, וְיָשַׁב כָּל הַסְּעֻדָּה בְּשִׂמְחָה רַבָּה וְדִבֵּר וְהֵשִׂיחַ הַרְבֵּה עִמָּנוּ וְחִזֵּק אוֹתָנוּ מְאֹד מְאֹד".
חברים יקרים, לחיים! שנזכה לפתוח את הלב ולהנהן בראשנו בהסכמה אמיתית לדברי הנחמה שיתקבלו על ליבנו, ונזכיר לעצמנו לא להאמין למחשבות האומרות שיש יאוש אלא להסכים לקבל את עיקר הנחמה – המילים שנאמרו בשבת זו: "אין יאוש בעולם כלל". לחיים על האין יאוש, לחיים על שזכינו לזמר את הניגון "אזמר בשבחין" עם המנגינה הברסלבית, ולחיים שאנחנו מוכנים לתת לדברי הנחמה להתיישב על הלב.
