שלום חברים יקרים, הנה הגיע זמן שמחתנו, והלב מלא בהודיה גדולה על המחילה שזכינו לה ביום כיפור. זה זמן להתחלות חדשות לגמרי, בנקיות, ובלי המשקל המיותר של החטא.

כאן המקום להזכיר שלרבים מאיתנו שהשמחה בשבילם היא אתגר גדול, אולי הזמן הכי מאתגר של חגי תשרי הוא זה שבו אנו מצווים במצוות "ושמחת בחגך והיית אך שמח" – ו"אך שמח" זה רק להיות שמח. להם אני רוצה לספר על מדרש שנתקלתי בו: "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱ־לֹהֶיךָ – לְבֵן מֶלֶךְ שֶׁהָיָה רָחוֹק מֵאָבִיו מַהֲלַךְ מֵאָה יוֹם. אָמְרוּ לוֹ אוֹהֲבָיו: חֲזֹר אֵצֶל אָבִיךָ. אָמַר לָהֶם: אֵינִי יָכוֹל. שָׁלַח אָבִיו וְאָמַר לוֹ: הַלֵךְ מָה שֶׁאַתָּה יָכוֹל לְפִי כֹּחֲךָ, וַאֲנִי בָּא אֶצְלְךָ בִּשְׁאַר הַדֶּרֶךְ. כָּךְ אָמַר לָהֶם הקב"ה: שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם" (פסיקתא רבתי מד).

אפשר להגיד את זה גם כלפי השמחה – עליך לשמוח מה שאתה יכול. איזה ריקוד, עוד הודיה, עוד ניגון, עוד הארת פנים, עוד הכנסת אורחים, והקב"ה ישלים את השאר.

אפשר גם לומר ש"אך" זה בגימטרייה 21 – כערכה של המילה "אהיה". מה זה אומר? כידוע, יש מדרגות בעבודת ה'. יש מדרגה שנקראת "הנני", שמשמעותה להיות בנוכחות גמורה – הנני לכל מה שצריך, בביטול גמור. ויש מדרגה שנקראת "אהיה", שרבי נחמן מצרף לה את המילים מספר הזוהר "אנא זמין למהווי", ובתרגום לעברית: אני מסכים להיות.

למשל, אדם בא ואומר: "ריבונו של עולם, אני עדיין לא יודע איך "להיות", חסרה לי הדרכה, חסרה לי האנרגיה איך להיות באותה שמחה, אבל אני אומר "אהיה" – אני מסכים להיות, אני רוצה להיות, אני בנכונות להיות". הרבה פעמים הנכונות הזו היא כבר הדרך שלנו, זה כבר החלק שלנו בללכת לקראת המלך, לקראת השמחה.

כל יום והיום שלו

אני רוצה לספר לכם על מפגש שהיה אצלנו בסוכה בתחילת הפעילות של 'הבית היהודי' בהודו. את הפעילות התחלנו בקיץ תשנ"ז, ובחגי תשרי של תשנ"ח עשינו סוכה גדולה בעיר דרמסלה. העיר הזו היא מקום מושבו של המנהיג הטיבטי דַּלָאִי לָאמָה, והוא הזמין אותי לשיחה בנושא הארעיות עם איש רוח טיבטי. זה לא היה ויכוח או משהו, אלא זה נבע מכך שחג סוכות הלא עניינו הוא לצאת מדירת קבע לסוכת ארעי, והנושא הזה הוא מאוד מרכזי אצל הטיבטים.

האירוע היה באחד מלילות חול המועד סוכות. חשבתי על מה אני אדבר, ובחרתי להתחיל בסיפור השגחה פרטית. בערב החג טלפנתי לאבא שלי כדי לאחל לו חג שמח, ואבא חזר לי בשיחת הטלפון על הגמרא במסכת סוכה האומרת: "תניא, אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח שמחת בית השואבה היה אומר: אם אני כאן הכל כאן, ואם אין אני כאן מי כאן? למקום שאני אוהב, רגליי מוליכות אותי".

חשבתי על המילים הללו של הלל, שהוא סמל הענווה ולעומת זאת אלה מילים שנשמעות קצת מנופחות מדי… אבל בהקשר של הנוכחות זה מאוד מובן: אם אני כאן לגמרי, מה שנקרא: בנוכחות מלאה, הכל כאן. אני יודע שעכשיו אני – הלל הזקן – נמצא בבית המקדש, והזמן הוא זמן שמחתנו ואני רואה את כל החכמים שלידי רוקדים; אבל אם אני לא כאן, כשהבן אדם שרוי בדאגות, אז הוא יכול להיות במקום הכי יפה, מול הנוף הכי מדהים ועם האנשים הכי נפלאים, אבל שום דבר לא נמצא כאן.

לכן, דווקא בגלל הארעיות של המציאות כאן ועכשיו, שאת זה מבטאת גם הסוכה, יש מי שאומר שבחג הסוכות עלינו להיות כמה שיותר בסוכה, בכל הווייתנו, ולעשות את כל הפעולות שאנו עושים – ככל שהדבר מתאפשר – דווקא בסוכה.

הדבר השני שהזכרתי באותה שיחה על הארעיות, היה ביחס למנהג ישראל לומר לפני קריאת שמע שעל המיטה "ריבונו של עולם, הריני מוחל לכל מי שהכעיס והקניט אותי או שחטא כנגדי, בין בגופי בין בממוני בין בכבודי בין בכל אשר לי… ולא ייענש שום אדם בסיבתי". איזה מילים נפלאות אלה כשמתבוננים בהן. הן גורמות לנו להיות בהתחדשות, ולזכור שבעצם כל יום זו יחידת חיים בפני עצמה. החיים הם לא גוש אחד גדול וקבוע, אלא יחידות זמניות וארעיות.

כשאנחנו באים להיפרד מן העולם בזמן השינה עד למחרת – די דומה לפני שאדם מגיע זמנו להיפטר באחרית ימיו – אנחנו רוצים למחול ולהימחל. הנוסח הזה הוא כמו ניקוי שולחן לפני שאנחנו עוזבים את העולם. תחשבו על הברכה המיוחדת שיש בכך, כי יש אנשים שהיינו רוצים לבקש סליחה מהם אבל אנחנו לא יודעים היכן הם ולא הזדמן לנו לפגוש אותם, אבל כשאנחנו אומרים את המילים הללו בעצמנו, בסייעתא דשמיא ייתכן שגם הם ימחלו אותם בלב שלם, ואם כן הנוסח הזה יכול גם לעורר שמחה גדולה בלב. דווקא הארעיות, שכל יום הוא יחידת חיים בפני עצמה, מאפשרת לנו לנקות מחדש את כל מה שצריך לפני הלידה מחדש ביום המחרת.

כמה טוב לשכוח

הנקודה השלישית שעלתה באותו מפגש הייתה מתוך מילותיו של רבי נחמן בלקוטי מוהר"ן (תורה נד) שאמר ש"תכף בבוקר בהקיצו משנתו, מיד כשיפתח את עיניו, קודם שיתחיל שום דבר – יזכיר את עצמו תכף בעלמא דאתי". כשבן אדם קם בבוקר, יש לו הדאגות והמחשבות על כל העניינים הלא פתורים והלא רצויים, וזה יכול לשאוב אותו למקום של מועקה גדולה. אומר רבי נחמן: "תכף בבוקר בהקיצו… קודם שיתחיל שום דבר, יזכיר את עצמו תכף בעלמא דאתי", כלומר, שהעולם הוא זמני, וישנו העולם הנצחי שאליו אנחנו הולכים.

זו בעצם מודעות בעלת שני קצוות: מצד אחד, יש להיות בנוכחות מלאה בכל מה שאנחנו עושים, שזה הדבר הכי חשוב כרגע; ומצד שני, לזכור שכל העולם הזה הוא זמני לגמרי, וזה נותן לנו פרופורציות לכל ההוויה שלנו.

ברשותכם, אזכיר עוד שתי נקודות מרבי נחמן, שבחול המועד סוכות, ח"י בתשרי, חל יום ההילולא שלו – 214 שנים להסתלקותו. רבי נחמן אמר כך: "את זה תקבלו ממני, שלא להניח עצמו לעולם להטעות, שלא יטעה אותו העולם". כלומר, העולם יש בו חדשות ומחשבות שבקלות יכולים להטעות אותנו ולקחת אותנו למקומות הלא רצויים. אומר רבי נחמן: את זה תקבלו ממני – כמובן, מי שמסכים לקבל, שהרי בכל צריך שיהיה מעניק ושיהיה מקבל – לא לתת לעולם להטעות אותנו.

בשיחה נוספת אמר: "אצל העולם השכחה היא חיסרון גדול בעיניהם, אבל בעיניי יש בשכחה מעלה גדולה, כי אם לא הייתה שכחה – לא היה אפשר לעשות שום דבר בעבודת השם. אם היה זוכר כל מה שעבר, לא היה אפשר לו להרים עצמו לעבודתו יתברך בשום אופן".

חברים יקרים, מי ייתן שנזכה לעשות את חלקנו בעבודת השמחה, להיות בנכונות ובהודיה על שנצטווינו לשמוח, ושנזכה לישועות גדולות לכלל ולפרט באופן הנראה והנגלה. לחיים לחיים, בברכת אנא זמין למהווי.