שלום חברים יקרים, חודש טוב. אנחנו נמצאים בזמן מאוד מיוחד – ראש חודש אדר א', אבל הלב שואל: האם זה באמת הזמן עכשיו לשמחה? כדאי לזכור, שלעיתים דווקא על ידי עבודת השמחה אנחנו יכולים לפעול ישועות והמתקות ממש כמו בתפילה בתחנונים ובאמירת תהילים. עבודת השמחה זו עבודה יקרה מאוד.
כדאי גם לזכור ששבת־ראש־חודש זה דבר מיוחד. האדמו"ר רבי משה מרדכי מלעלוב זצ"ל היה אומר שלשבת ראש חודש יש ערך כמו לרגל וחג. מאיפה הוא לקח את זה? ככה הוא דרש ברוח החסידות את הפסוק בו מתואר שהאישה השונמית הולכת אל אלישע הנביא, ובעלה שואל אותה "מַדּוּעַ אַתְּ הֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם, לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת?". זה אומר שהצירוף הזה של "חודש" – כלומר ראש חודש – שחל ב"שבת" זו מדרגה מיוחדת כמו זמן הרגל שבו נהוג לבקר את החכמים והצדיקים, כמו שאמרו חז"ל "חייב אדם להקביל פני רבו ברגל". אם כן, כדאי לזכור לייקר את היממה המיוחדת שנהיה בה בשבת ראש חודש.
בכל אופן, חברים יקרים, רציתי לדבר איתכם היום על מנהג ותקנת הבעל שם טוב לומר את מזמור ק"ז בתהילים לפני תפילת מנחה של ערב שבת. בחצרות החסידים, ה"הודו" הזה היה עניין גדול מאוד.
לצער הלב, אצל חלק מאיתנו העניין של תפילת מנחה בערב שבת צריך סייעתא דשמיא מיוחדת. ראשית, שנזכה להתפלל במניין – לפעמים נעשה מנהג רווח לאחר לתפילת מנחה או לפספס אותה לגמרי – ואם כבר מגיעים לתפילה, היא לא נאמרת בפניוּת הנפשית הראויה.
מודים ומבקשים
רבים מאיתנו מכירים את מזמור ק"ז מיום העצמאות או יום ירושלים בהם נהוג לומר אותם. אבל למי שלא מכיר, נחזור ונזכיר שזו תקנה מהבעל שם טוב עצמו לומר אותו בכל ערב שבת, ורבי נחמן אמר שבמזמור הזה "יְכוֹלִין לְשַׁבֵּר לִבּוֹ מְאֹד וּלְפָרֵשׁ כָּל שִׂיחָתוֹ שָׁם, כִּי שָׁם מְדַבֵּר מֵעִנְיַן צָרוֹת הַנֶּפֶשׁ מְאֹד, וּמֵעִנְיַן צְעָקָה עַל כָּל דָּבָר" (שיחות הר"ן, ר"ע).
במזמור הזה יש משהו מעניין. מצד אחד הוא מתחיל ב"הֹדוּ לַה' כִּי טוֹב", ומצד שני הוא מזכיר בהמשך מצוקות ואתגרים כואבים. כותב על כך רבי נתן, שאכן הדבר בא להודיע ולהורות לנו שכך היא הדרך. לפני הצעקה על כל הצרות צריך לפתוח בהודיה לה' על כל הטוב שבעבר – ואולי גם על הטובות שבתוך הצרה עצמה – ולהיות בטוחים שהוא יתברך שומע אותנו ויושיע אותנו תמיד, ורק לאחר מכן נקיים בעצמנו "ויצעקו", "ויזעקו".
חברים, מי שליבו פתוח וקורא את הדברים לפני כניסת שבת, או מי שקורא את זה בשבת ומתעורר לו הלב, כולל מי שבדרך כלל נוהג להתפלל בחטף או במהירות ללא שימת לב, אני פונה לכולנו: אני רוצה להזמין אותנו לעשות משהו למען אחינו החטופים, במיוחד עבורם.
אתם יודעים, הלב של כולנו נמצא עם לוחמי צה"ל. הלב נמצא עם הפצועים. הלב נמצא עם העקורים מבתיהם. אבל אצל כולם יש פינה מיוחדת בלב לחטופים ולמצוקתם. והמזמור הזה הוא כל כך מיוחד, פשוט לזעוק אל ה'. "וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה' בַּצַּר לָהֶם". ולכן, בואו ננסה לקראת השבת הבאה להקדיש כמה דקות למזמור הזה לפני תפילת מנחה של ערב שבת, ולומר אותו עם כל הלב. ובכל פעם שחוזר הפסוק הזה ודומיו, "וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה' בַּצַּר לָהֶם מִמְּצוּקוֹתֵיהֶם יַצִּילֵם", נכוון את המחשבה אל כל החטופים והנעדרים.
אנחנו מקווים ומתפללים שמהר מאוד יקרה גם הפסוק הנאמר שם, "כִּי שִׁבַּר דַּלְתוֹת נְחֹשֶׁת וּבְרִיחֵי בַרְזֶל גִּדֵּעַ", ונוכל לחגוג בסעודת הודיה גדולה. אבל בינתיים יש כאן הזמנה לקרוא את המזמור כמו שהדריך רבי נחמן, ולהכניס לתוך המילים שלו את כל החוויה שעם ישראל עובר עכשיו.
בלי לחץ
כיוון שהזכרתי שבחצרות חסידים עושים עניין גדול מהמזמור "הודו", אוסיף שקראתי בזיכרונות האדמו"ר מתולדות אברהם יצחק המספר שבצעירותו למד בבני ברק אצל האדמו"ר רבי חיים מאיר מוויז'ניץ זצ"ל, והוא מתאר את ה'עבודה' שלו באמירת "הודו" ובקבלת שבת. איזה צורה נעלית הייתה לרבי כשנכנס לומר "הודו". כשהתחילו לומר את המזמור, שרתה אש של קדושה מסביב. וכך, למרות שבוודאי תפילת קבלת שבת הייתה מיוחדת על כל היבטיה, תמיד היה מקום מיוחד לאמירת "הודו" שהכין את הציבור לתפילת מנחה של ערב שבת.
חברים יקרים, יורשה לי להאיר שכל מה שדיברנו נועד אך ורק להסב את תשומת הלב שלנו לדברים האמורים. לפעמים כשמדברים על חשיבותו של יום או חג מסוים זה לא פועל עלינו לטובה, אנשים עלולים להיכנס ללחץ שאולי היה נדרש מהם לעשות או להרגיש משהו מיוחד, עד שהם נופלים ברגשות אשם על כך שהם לא מגיעים למדרגות המיוחדות הללו… אז אני מודיע מראש: כל מי שמרגיש שזה לוקח אותו לשם, שיתעלם לגמרי ממה שאמרתי. מאידך גיסא, מי שהדברים הללו יקרים בעיניו ומעניקים לו התעוררות ותוספת חיות, מוזמן לקרוא את הדברים הללו שוב ולעשות מהם עניין.
לחיים לחיים, שנזכה לקבל את ההארה המיוחדת של שבת ראש חודש, ולראות את החן של תפילת מנחה של ערב שבת, עם המזמור המקדים על פי תקנת הבעל שם טוב. לחיים!
