מאז שמחת תורה תשפ"ד, אלפי אנשים מצאו את עצמם נעים בתוך מרחב ביניים לא ברור – בין המילואימניק הלוחם לאזרח המודאג, בין החזית הבוערת לבית הממתין. עבור הרב צבי יצחק גולדשטיין, ר"מ בישיבת 'מטיבתא' בכרמיאל, התנועה הזו בין העולמות הפכה למסע רוחני של עיבוד ובירור. תחת רעמי הפגזים ושעות השמירה הארוכות בצפון ובעזה, הוא לא חיפש רק הישרדות פיזית אלא משמעות פנימית.

בחרנו לשוחח עם הרב צבי יצחק בעקבות צאת ספרו 'רסיסי חיים', שנולד מתוך רשימות קצרות שכתב לתלמידיו מהחזית. זהו אינו עוד יומן מלחמה וגם לא ספר הלכה; זהו ניסיון מרתק להתיך את המציאות הישראלית הנלחמת לתוך תורת חיים. הרב צבי יצחק מציע מבט רענן שבו פרשת השבוע והדינמיקה הצבאית משתקפות זו בזו: ממבצע הביפרים ועד למכת בכורות, ומהדיסטנס המורכב עם האישה בחופשות ועד ליראה שבין אדם למקום. בשיחה פתוחה הוא מספר על היכרותו עם לוחמים שנפלו, על היכולת לעשות מהתורות חוויות חיים, ועל הבחירה להישאר מחובר לקודש דווקא מתוך מדי הצבא.

המשימה: הנגשה לכולם

אנחנו מדברים לרגל הוצאת הספר החדש שלך 'רסיסי חיים', כשהכוונה היא לתובנות מפרשת השבוע שמאירות את החיים עצמם. איך הגעת למבט הזה?

מהי בעצם תורה? תורה היא דבר שמחובר לחיים. זכיתי להיות קשור למורי ורבי, הרב עדין שטיינזלץ זצ"ל, וגם לרב מנחם פרומן ז"ל, וייבדל לחיים טובים הרב דוב זינגר, וכמובן הולכות איתי התורות שינקתי מבית הוריי ומהמחוזות שבהם גדלתי. נקודה אחת שמאוד הולכת איתי מהרב עדין קשורה למושג חדש שאולי אטבע כאן כעת: 'תורת חיים' משמעותה תורה שנוגעת בכל מי שחי. לכולם מגיע להיות קשורים לתורה.

הרב עדין עצמו לקח את המרץ ואת הכוח שלו, ופירש את הגמרא, המשנה, התנ"ך והרמב"ם. היו לו תוכניות לעוד מאה שנה קדימה, והכול במטרה להנגיש את התורה לכולם. הגישה הזו באה לידי ביטוי גם בהוראות פרטיות שנתן. גם כשלימדתי בבית ספר דמוקרטי וגם כשלימדתי במדרשה, הרב הדריך אותי כך. הוא רצה שהתלמידים יידעו הכול. לא הייתה אצלו גישה של "את זה אל תלמד אותם", אלא שיידעו הכול. ברגע שאנשים יודעים, הם מחוברים ושייכים.

הדבר קשור גם לנושא אחר וכאוב – היוצאים בשאלה. זה קורה גם מהסיבה שהם פשוט לא מחוברים לתורה. הם מרגישים שלא הצליחו לגרום לתורה לגעת בהם. יש פה מעין זוגיות שלא קרתה. זהו הדבר הראשון שלמדתי מהרב עדין. הוא בחר לעשות זאת בהוצאה לאור של הגמרא עם ניקוד, עם זוויות שונות מהעולם והרחבות כאלה ואחרות. הוא הוציא את התורה מצורת הדף של דפוס וילנא – צעד שעליו חטף ביקורת רבה – כאשר המטרה הייתה להגיע לקהל גדול הרבה יותר, בבחינת "לַמֵּד אֶת עַמִּי". זוהי למעשה הנקודה הראשונה שלקחתי ממנו אל חיי.

לענייננו, הקדוש ברוך הוא הסתכל בתורה וברא איתה את העולם, ולכן חייב להיות קשר בינה לבין החיים. היא משפיעה אליהם ומכוונת אותם, אבל מפתיע לגלות שגם החיים משפיעים על התורה. כשחיים את החיים ומנסים לחפש מתוכם מה התורה אומרת על המקום שבו אני נמצא, נוצר איזה ממשק מיוחד. לפעמים דווקא דברים שאנחנו חווים יכולים לשפוך אור על התורה, וכך גם התורה מושפעת מהם, לפחות דרכנו.

אתה זוכר דוגמה לכך משנות המלחמה?

המחשה חיה לכך הייתה במבצע הביפרים. בתוך רגע אחד, המכשירים נטרלו אלפי חיילי חזבאללה. אפשר היה לראות את זה בדומה למכת בכורות, שהתרחשה בחצות לילה וברגע אחד פגעה בכל בכור בארץ מצרים. הייתה בכך המחשה מיוחדת למה שיכולה ליצור מכת פתע גדולה כל כך. לפעמים אירועים כאלה יכולים לגעת מכאן ומשם.

הרבי מלובביץ' כותב הרבה בשיחות שלו שצריך 'לחיות עם הפרשה'. הכוונה היא לראות כיצד מתוך הפרשה אני מקבל כוח למציאות שלי. החידוש כאן הוא שכמו שיש זמנים ייחודיים – למשל כשמגיע חג הפסח, אנו חיים לאור הייחודיות שהחג מזמן – כך גם הפרשה. היא לא מגיעה סתם בזמן שבו היא מגיעה. בכל עולם החסידות רואים שיש דברים שקשורים לזמן ולפרשה. האדמו"רים ראו את הקהל שלפניהם ואת ההתמודדויות העדכניות שלו – ומתוך העמדה הזו הם דיברו את תורותיהם.

אתן למשל דוגמה מפרשת השבוע שלנו. האדמו"ר הזקן מדבר על תיבת נח שצפה על פני מי המבול הרבים. הוא מתייחס למציאות בה ישנם חסידים שלומדים תורה ומרגישים קרובים לקודש מכיוון שהם מתעסקים בו כל היום, ולעומתם ישנם חסידים שהם בעלי עסקים, והוא רואה שהם מרגישים כמי שנדחו הצידה, הם כביכול רחוקים מאלו שזכו ללמוד תורה. אבל פלא פלאים, דווקא מתוך הפרשה וההתייחסות לעולם הזה ולטרדות הפרנסה – שהן הדימוי של המבול – הוא מסביר להם שהם דווקא מעלים את התיבה, "ותרם התיבה על פני המים".

התיבה, במובן הזה, אלו הן תיבות־מילות התפילה. כלומר, התפילה יכולה להתעלות דווקא על גבי מי המבול. דווקא מי שיש לו התמודדויות, שהוא לא נמצא כל היום בקודש אלא עוסק במסחר, או בשגרה צבאית שוחקת, ולכאורה היה אמור להיות הכי רחוק מהתפילה ומהקדוש ברוך הוא, אדמו"ר הזקן אומר לו את ההפך הגמור: יש לך יתרון. המבול מגביה את התיבה, את הדיבור ואת הקרבה. הקדוש ברוך הוא קרוב לנשברי לב, ויש משהו שמאפשר דווקא למי שמרגיש רחוק להתקרב הרבה יותר.

הרב שירת מאות ימי מילואים בשלוש השנים האחרונות. איפה המבט הזה פוגש אותך בשטח?

 עברנו חודשים רבים של שהות בשטח כולל שבתות, פעילות רבה, אינטראקציה וסיבוכים שונים שעוררו שאלות. אלו היו שאלות על אופן ההתמודדות, על מה נכון לעשות, שאלות שהגיעו מבפנים ומבחוץ. והיכולת לבוא ולחפש את התשובות בתורה, ולמצוא התייחסויות שנותנות חיים, היא נפלאה. אני מרגיש שזהו סוג של המשך לאותם אדמו"רים חסידיים, לקחת את דבריהם ולהמשיך אותם למציאות שלנו היום.

אני זוכר רגע מכונן אחד. כשהייתי אחרי 350 ימי מילואים באחת השמירות בהר דב, משקיף על העמדה של האו"ם, פתאום באו אליי כל התורות הללו. הן היו מחוברות לדברים שעברנו, וכאילו ביקשו להיכתב בעצמן. כשחיברתי את הדברים, מצאתי שהתחדשו לי קשרים רבים. קיבלתי כוח רב בזכות התורה, ודברים רבים בה הוארו לי לאור החוויות שעברנו. בעצם, הספר 'רסיסי חיים' מספר את האינטראקציה הזו ומזמין לקחת את החוויות הללו פנימה.

דוגמה אחת הייתה השאלה כיצד לקחת פיצוץ גדול מאוד שקרה מול סמל של כוח אחר – זה היה למעשה עימות מילולי כוחני בין שני צוותים באמצע פעילות סביב תנאי השינה, אירוע שבצבא יש הרבה כמותו – ולהפוך אותו לעבודה פנימית. השאלה הייתה איך אפשר לפתור את זה. בתוך כך, נזכרתי באמרה חסידית מהספר 'מי השילוח' של האדמו"ר מאיז'ביצא. הוא מסביר שם כיצד עמדו יהודה ואחיו מול שליט מצרי זר בסיטואציה שסוגרת עליהם מכל פינה, אין להם אפילו מה לענות לו כי הגביע נמצא באמתחת בנימין, והנה – ברגע אחד הכל התהפך לטובה. יהודה ואחיו גילו שאותו שליט מצרי שעד לפני רגע היווה את הבעיה שלהם, הוא יוסף אחיהם, שבכה והתגלה אליהם ועכשיו הוא הפתרון.

ובכן, לקחתי את התורה הזאת וחשבתי לעצמי: איך עושים את זה עכשיו, מול הסמל הזה שמכעיס אותי בדיוק כשרבנו באמצע משימה? בכך התכוונתי לענות לעצמי על שאלה עמוקה יותר: האם בכל הספרים הללו מדובר רק ב'וורטים', או שיש אפשרות לחיות את זה במציאות ובשטח?

כמו כליה משתלבת

איזו תובנה לקחת איתך לחיי המשפחה בעקבות השירות הצבאי?

השירות במילואים מביא איתו אתגרים רבים לבית. קודם כול עצם החוסר, העובדה שלא נמצאים בבית. היו תקופות שבהן לא עשינו יותר מדי בצבא, ואז תהיתי: למה אני לא נמצא בבית והכול נופל על אשתי? יש הרבה חזיתות שמתנהלות בעורף כשאני לא שם: איך מלווים את הבן לישיבה, דילמות כלכליות, דילמות עם ההורים, הליווי של הילדים בשלט רחוק, ועוד ועוד.

אחד הפרקים בספר מדבר על פרשת יתרו, והכותרת שלו היא "דיסטנס מאשתי". אני מספר שם שאי אז בשירות הסדיר, אחרי שהתחתנתי, היה לי מפקד דתי מאחת הישיבות הידועות בציבורנו. הוא אמר לי: "כשאתה מגיע הביתה אחרי החתונה, ביציאה הבאה שלך – שמור דיסטנס מאשתך". לא הבנתי למה הוא מתכוון, צחקתי וחשבתי לעצמי שהוא יותר מדי חי את הצבא. מאוחר יותר, ובפרט בשנים האחרונות, ניסחתי אחרת את מה שהוא אמר. בעצם, אפשר לקרוא לזה יראה או ענווה. כשבאים הביתה, צריך להבין שיש פה בית שמתפקד בלעדיך, עם כל המסירות של האישה לשירות שלי ולעם ישראל.

כרגע הבית מתפקד היטב, ואשתי יצרה לעצמה סדר של התנהלות כשהיא לבד בבית. אבל עכשיו השאלה היא אחרת – איך חוזרים ומשתלבים יחד בבית אחד. ובכן, הכלל הראשון הוא ענווה, דיסטנס, יראה. ההבנה שאין לבוא בתחושת "מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדִי", אלא להכיר בכך שיש פה משהו שמתנהל בלעדיי ואני רק נכנס אליו לאט-לאט. אחד הדימויים שאני ואשתי משתמשים בו הוא דימוי הכליה, שאנו חיים אותו בעקבות תרומת כליה של אשתי. לאדם יש שתי כליות, וכשחס וחלילה הוא נאלץ לאבד אחת מהן מסיבות שונות, הכליה השנייה מגדילה את תפוקתה מ-50 אחוז ל-80 אחוז. זהו פלא גדול שהיא מסוגלת לקחת על עצמה תפקוד רחב כל כך.

אמרתי לאשתי: לו יצויר שעכשיו אנחנו מצליחים להחזיר את הכליה האבודה ומשתילים אותה חזרה בגוף, הכליה השנייה תצטרך לדעת איך להתמודד עם זה. כך גם את צריכה לדעת איך פתאום לתת לי מקום בחזרה. היא החזירה לי ואמרה: גם הכליה שמתפקדת כעת ב-80 אחוז צריכה לזכור שהכליה השנייה שחזרה מתפקדת כרגע רק ב-20 אחוז, והיא צריכה לאט-לאט לגדול ולהתחזק. לפעמים היה לאשתי רצון שאבוא ואקח את כל המושכות מיד, אבל זה בלתי אפשרי, כי הרגע חזרתי ואני בעצמי עדיין בהלם. זה היה לימוד מיוחד על צבא וזוגיות, וגם על מידת היראה בחיים.

היראה הזו קשורה גם ליכולת שלנו לקבל את המפגש מול הקדוש ברוך הוא – ההבנה שאם אנחנו רוצים להיפגש איתו, עלינו להבין שלא רק אנחנו קיימים, אלא גם הוא. זהו מקומה של היראה.

להתנתק, לוותר או לחבר

במילואים פוגשים את עם ישראל כולו, והדבר הזה מזמן התמודדויות לא קלות. איך אתה רואה את הדברים?

האינטראקציה עִם עם ישראל במילואים היא מדהימה, ובמקביל היא אכן מזמנת שאלות רבות. מכיוון שאני עטור זקן לבן אבל משרת כלוחם פשוט ולא על תקן רב, נחשבתי לאחד מהחבר'ה והם הרגישו בנוח לשאול אותי שאלות. אלו היו שאלות פשוטות כמו: "איך אתה יכול להאמין במשהו שאתה לא מבין?", "למה אסור לאכול בשר וחלב?", והיו לנו גם שיחות שהלכו והעמיקו ולעיתים הגיעו למקומות משמעותיים מאוד. למשל, הסברתי לאחד החבר'ה שמשמעות האמונה בקדוש ברוך הוא היא שיש בינינו אמון, גם אם אנחנו לא מבינים את כל מה שהוא ציווה עלינו.

כשדיברנו על 'הסתר פנים', אותו חייל, בחור חכם ואמיתי, שאל אותי שאלה שאף אחד לא שאל אותי לפני כן: "האם יש משהו שאלוהים יעשה שישבור לך את האמון בו ?". היו שאלות שלא תמיד היה לי מענה עבורן. שאלו אותי: "מה המקום שלנו, החילונים, בחזון של הציונות הדתית? חוץ מזה שנחזור בתשובה ונגלה את אלוהים, האם יש לנו מקום להישאר כפי שאנחנו? מה אתם מציעים לנו?". המפגש הזה היה חזק מאוד. מאוחר יותר הייתי מעלה את השאלות הללו בתפילה ושואל: "מה אתה אומר על זה, ריבונו של עולם?".

תמיד התלוותה לכך התלבטות גדולה. הרבה מהזמן בצבא יושבים, מכינים קפה ומדברים, ובמקרה הטוב הדיבורים אינם בדיוק ברומו של עולם. עולה השאלה מה נכון לעשות: האם להיות חלק מהקבוצה בבחינת "עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה", או שמא לפרוש מהציבור כדי לא לשמוע קללות, ניבול פה ודברים שלא ראוי לשמוע? או שאולי ישנה דרך שלישית? גיליתי שדרך המלך היא לשלב תורה עם דרך ארץ – למצוא את האיזון, ציר ה-X וציר ה-Y. איך אני מצליח להיות בקשר, בתקשורת ובהקשבה איתם, ובו זמנית להישאר קשור למעלה.

את זה למדתי מאברהם אבינו. אברהם אמר לקדוש ברוך הוא: "אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ", ואז פנה לקבל את אורחיו הערבים. הם אומנם היו מלאכים, אבל נדמו לו כישמעאלים. לכאורה הוא מתנהל מולם כפי שמתנהלים עם אורחים – נותן להם לאכול, עומד עליהם תחת העץ ודואג לכל צורכיהם. פתאום הם אומרים לו: "שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ". בהמשך שרה צוחקת, ופתאום מופיע הפסוק: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה?". מה שמפתיע כאן הוא שאברהם חוזר לדבר עם ה' באופן מיידי. היכן היה ה' בסיפור עד כה?

הגדולה של אברהם היא ביכולת שלו להיות איתם עכשיו כמארח, לדבר איתם לגמרי על ענייני היומיום או על הפוליטיקה, ומצד שני להיות קשוב וקשור כל הזמן לדבר ה'. אני חושב שמי שבוחר לפרוש, הופך את עצמו ללא רלוונטי ולמנותק. מצד שני, מי שבוחר להיות שם באופן מוחלט, מבזבז את זמנו כי הוא מוותר על העקרונות שלו. השאלה היא איך אפשר להיות שם, להביא בשורה, ועדיין להישאר קשור כלפי מעלה. זו הייתה משימה גדולה עבורי.

זו באמת אחת הנקודות המיוחדות בצבא – הקרבה שנוצרת בין אנשים. עצם העובדה שכולנו לובשים מדים מאפשרת לאנשים להשתחרר מהלבושים הקודמים שלהם ולעיתים להתנסות בדברים אחרים. כל אחד מאיתנו מתבצר לעיתים בדמות שלו, ולפעמים הערבוב הזה בצבא מזמן אפשרויות חדשות. מובן שלא צריך להחליף דמויות סתם כך על ריק, אבל לפעמים נדרשת מוכנות לוותר על החיצוניות ולהתמקד במהות.

כשלוקחים את התורה ואת דרכה ומסתכלים על המציאות, כל דבר יכול להפוך ללימוד בעבודת ה'. יום אחד היינו במטווח, והמדריכה הסבירה שיש שלושה כללים כדי להצליח לירות היטב: תנוחת גוף יציבה, חידוש קשר וריקון הנשימה. דבר ראשון, כדי שלא יהיה רתע חזק, החייל צריך להיות נוכח בגוף שלו ויציב בכל תנוחה שהיא. דבר שני, צריך שיהיה חידוש קשר. אחרי שיורים, אסור לעזוב את שמורת ההדק. יש לירות מבלי לעזוב מיד, ורק אחרי כמה שניות לשחרר את ההדק. דבר שלישי, יורים רק אחרי שנושמים עמוק, כי אז הגוף אינו זז. כל השלושה נועדו כדי לשמור על יציבות.

חשבתי על הפסוק: "אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי". אונקלוס מתרגם זאת: "בצלותי ובבעותי", כלומר בתפילתי ובבקשתי. יש קשר בין התפילה לבין הירייה בקשת, בין ה'כוונה' של הלב לבין 'לכוון' למטרה. חשבתי שאפשר לקחת את שלושת הכללים הללו גם לעולם התפילה. קודם כול, אדם צריך להיות נוכח כאן ועכשיו. להיות עם הגוף, לקבוע מקום ולהיות בנוכחות. דבר שני – חידוש הקשר. התפילה אינה מסתכמת באמירת משפט, מחשבה עליו והתגלגלות הלאה. עליה להיות רציפה; כל מילה קשורה למילה הקודמת ויש בה חידוש קשר תמידי. דבר שלישי, הנשימה. לנשום את המילים של התפילה עוזר לכוונה. זה שימח אותי מאוד להיות במטווח ולחבר את הפעולה הצבאית לעבודת התפילה.

או מטיבתא או מיתותא

אתה חי ופועל בכרמיאל שבגליל שצריכה חיזוק בייהוד הגליל ובכלל בהפצת יהדות, איך אתה פוגש את הדברים באזרחות ובחיי השגרה שלך.

לפני עשר שנים הצטרפתי לרב נתנאל לדרברג ראש הישיבה בכרמיאל, ויחד הקמנו את ישיבת מטיבתא (זאת לא טעות… הרעיון היה לקרוא לישיבה מלשון מטיב, להוסיף טוב בעולם). ישיבת מטיבתא היא מקום ייחודי שעוסק בחבר'ה שמחפשים חיבור לתורה, לקדוש ברוך הוא ולקדושה. מקום שאין בו תחרות אינטלקטואלית אלא כל אחד צומח בהתאמה לכוחותיו. לתוך החיבור הזה אנחנו מצרפים את החיים עצמם, עם כל מיני בחירות מעשיות במקום. למשל, החבר'ה לא רק לומדים, אלא גם מכינים חלק מהאוכל ואחראים על הניקיון.

הישיבה שלנו היא לא בדיוק מודל המערה של רבי שמעון בר יוחאי, או לפחות היא לא מיועדת לחבר'ה שבאים רק לצלול ולהיות כל כולם בתוך התורה, אף על פי שבוודאי זה דבר גדול. אנחנו מחפשים כיצד אפשר גם לשקוע בתורה וגם לראות את האחר. איך אפשר להכין אוכל לאחרים ולדאוג לניקיון בלי שזה יבוא על חשבון הדברים האחרים. לגליל יש כיום אתגרים רבים, וחלקם קשורים לאוכלוסיות שנמצאות כאן. יש פה אוכלוסייה רוסית גדולה שלא תמיד מחוברת לתרבות ולשורשים שלנו, ואוכלוסייה חילונית שגדלה כדור שלישי בעיר ללא זהות יהודית יציבה. כמובן, ישנה גם אוכלוסייה ערבית שהולכת וגדלה. יש ממש השתלטות על הפארקים, משפחה קוראת למשפחה, וזה קורה גם בבנייני המגורים ממש בשכונה לידי. נכנסות עוד ועוד משפחות, וזה דבר שמתרבה והולך.

יש כמה קהילות בעיר שמתייצבות סביב הצורך להגדיל תורה. ישנו הציבור החרדי, שהוא ציבור גדול כאן בעיר העמל על התורה. לצידו, ישנן קהילות יקרות שעמלות ליצור בעיר חיבור לרוח היהדות דרך תורה ועשייה: הגרעין התורני בראשותו של הרב יעקב ידיד, ראש ישיבת אורות כרמיאל, קהילת 'מבראשית' בהובלתו של ספי חוטר, וכן עוד קהילות שבאות לחזק את הרוח היהודית בעיר. לצד זה, צורך השעה חי ומורגש וקורא לעוד שותפים.

במקביל ללימוד בישיבה ובמדרשת מתת, הדובדבן שבקצפת שלי הוא שאני רב גנים. יש גנים תורניים שתענוג גדול להיות בהם, ילדים שבאים שמשפחות תורניות, אבל יש גנים מסורתיים וכן גנים חילוניים שבהם הילדים אפילו לא יודעים עברית. זו שליחות גדולה לבוא, לספר ולהכיר. תענוג גדול עבורי להגיע לפני חגים ללמד בגנים הללו את השירים הכי חסידיים. בפסח, למשל, אני מגיע ואומר לכולם: "בואו נצעק חזק 'ונצעק אל ה' אלוקי אבותינו'". אצל הדתיים זה מובן מאליו, אבל כשאני עושה את זה אצל החילונים זה פשוט וואו. הם צועקים, ופתאום יוצאת מהם הבעירה. אבל יש גם דברים לא פשוטים. הייתי שם בפורים, רקדתי עם כולם "לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה", והיה שם ילד שעמד בצד. הגננת אמרה לו: "בוא תרקוד איתנו, מוחמד"… זה בהחלט אתגר.

אם אחזור למטיבתא, יש לנו עשייה רבה כשותפות עם הצרכים של העיר: התנדבויות, קשרים עם בתי ספר ופעילויות בהקשרים שונים. יש בזה ערך גדול. זו תורה שבה אני לא רק לומד בעצמי, אלא משמש כסוג של מגדלור וקשור למה שקורה מסביבי.

אנחנו נמצאים בתקופת בחירות. מטבע הדברים האווירה ברחובות מתחממת, כשהתקשורת ממלאת תפקיד מפוקפק של חידוד הניגודים, ואפשר בקלות להיסחף לחוסר אהבת ישראל. איך מצליחים לא לוותר על הערכים והדרך, אבל גם להישאר באהבת ישראל?

זה נושא שהוא ממש בדמי, וגם כתבתי עליו בספר. לצערי, בזמן האחרון אני שומע מכל מיני ציבורים דיבורים של שנאה ממש. אנשים אומרים "הם כבר לא אחים שלי". זה קורה בין ימין לשמאל, או בין ציונים דתיים לחרדים, עם אמירות כמו "אם הם לא מתגייסים, הם כבר לא אחים שלי". יש גם דיבורים דומים על השמאל הקיצוני ועל קפלן. אלו דיבורים שבקיצוניות שלהם עלולים לחתור ולהגיע עד לכדי מלחמת אחים, ובאמת עולה השאלה הגדולה מה עושים.

יש מאמר מאוד מיוחד של אדמו"ר הזקן בפרשת מטות שנקרא "החלצו מאתכם". במאמר הזה הוא שואל: איך ייתכן שעל שלוש העבירות החמורות – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים – קיבלנו עונש גלות של 70 שנה בלבד בבית ראשון, ואחרי 70 שנה חזרנו ולכאורה תיקנו אותן, ואילו על שנאת חינם של בית שני אנחנו נמצאים בגלות כבר 17 מאות שנים (כיום עברו כבר עוד 300 שנה) ועוד לא תיקנו את זה? הוא מסביר ששנאת חינם עובדת בצורה הרבה יותר דקה ועדינה, כאשר כל אחד חושב שהוא הצודק, ולכן הדרך לתיקון אמיתי ארוכה יותר וקשה יותר.

יש לכך המשך אצל אדמו"ר הרש"ב, במאמר "החלצו" משנת תרנ"ט. על הרקע לאמירת המאמר מסופר שהוא ראה בהתוועדות מסוימת חסיד שלא רצה לשתות מהכוס של חברו, ובעקבות זאת הוא אמר במאמר את הדברים הבאים. הוא מסביר שהבעיה שלנו היא שאנחנו נמצאים יותר מדי ב'ישות'. כל אחד עסוק בהרגשת המציאות האישית שלו ובדעה שלו. ברגע שאנחנו יכולים להיחלץ מעצמנו ולהבין שיש פה מישהו אחר שהוא לא אני, הדברים משתנים. אינני מבטל את דעתי, אבל יש פה מישהו אחר שגם לו יש זכות לחשוב ולהתקיים. כן, יש אנשים שחושבים שלא צריך להתגייס. אמנם אני לא מצליח להבין את זה בזמן שאני עושה עוד חודש ועוד חודש מילואים ויש לנו מחלוקות על כך, אבל אסור להגיע למקום של שנאה.

הזיכרון האמיתי לנופלים

בספר שזורים סיפורים מחיילים שנפלו, הי"ד, במהלך המלחמה. אלו אנשים שהכרת באופן אישי?

את חלקם הכרתי היכרות אישית ועם חלקם נפגשתי בצורה כזו שהשאירה עלי רושם חזק. הם היו חלק מהמפגש שלי עם המחירים של המלחמה ועם היופי של הנשמות, בבחינת "יָקָר בְּעֵינֵי ה' הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו". גם המפגשים איתם היו מיוחדים. למשל, המפגש עם אמיתי גרנות היה עוצמתי מאוד, למרות שאפילו לא נפגשתי איתו פנים אל פנים. נפגשתי איתו רבות דרך מערכת הקשר, ואפשר לומר שנקשרתי אליו דרך הקול שלו, דרך טון הדיבור שלו, ודרך העוצמה והנכונות שלו להתקיף, לחשוף ולהצליח לחסל את המחבלים שהיו בהר ממול שתולה.

השיטה שלו הייתה לעלות לעמדה כדי שיירו עליו, ואז מערכת 'מעיל רוח' הייתה מזהה ונותנת אינדיקציה היכן המחבלים נמצאים. זו הייתה סכנה גדולה גם לצוות הטנק עצמו, אבל בצורה הזו הוא חיסל כנראה כמה מחבלים. הדברים הגיעו לרמה כזו שפעם אחת, אחרי שעלה לעמדה, הוא לא ענה לקשר, או שענה בצורה לא מובנת, ובמקום להגיד "פגעתי" נשמע כאילו אמר "נפגעתי". המג"ד שאל בלחץ: "מה קורה?", והוא לא ענה, ורק אחרי דקה ארוכה אמר: "לא, לא. פגעתי".

יומיים לאחר מכן הוא עלה לעמדה ונפגע באמת. אני הייתי בצוות פינוי, כבר היינו בדרך לחלץ אותו, ואז עלו בקשר והודיעו שהוא כבר נפטר. זה היה מפגש קשה וחזק מאוד. רק אחר כך קלטתי מי זה היה, כי כל הזמן הזה לא ידעתי מיהו, אלא רק הכרתי את "ג' 1", את הקול שלו ואת ההתנהלות שלו.

עוד מפגש מעניין היה עם סעדיה יעקב דרעי. הוא היה בחור מיוחד מאוד, משכמו ומעלה. מצד אחד, איש שכולו בקודש, בתורה ובתפילות, ומצד שני, כולו עם החברים למחלקה ולפלוגה. כתבתי בספר גם על אחת הפגישות המעניינות שהיו לי איתו: כשהיינו בתל חי היה לנו מעין בית כנסת, והייתה קבוצת וואטסאפ שדרכה כל פלוגות הגדוד התארגנו לתפילה. שמתי לב שהחבר'ה של פלוגה ב' לא מגיעים. פעם אחת דיברתי איתו ושאלתי מדוע הם לא באים. הוא ענה לי: "תקשיב, יש אצלי הרבה חבר'ה מסורתיים שמעולם לא היו באים לבית כנסת, אבל כשאני עושה מנחה וערבית שם – הם באים".

באתי להתפלל איתם פעמיים-שלוש, ובאמת ראיתי כמה זה חזק ומשפיע. ברגע שלא 'הדוסים' הולכים לבית הכנסת, אלא התפילה נערכת במרכז הפלוגה, למרות שזה לא בית כנסת, זה פשוט מגייס את השאר. זה היה סעדיה יעקב, שלצערי נפל מפגיעת פצמ"ר בעזה.

היה גם הסיפור של עומר בלוה. הוא הגיע למחלקה שאותה אני עזבתי, לאחר שעברתי להיות נהג אכזרית במלחמה. הרגשתי קשור למחלקה הזו, והוא ספג שם פגיעה ישירה של טיל נ"ט. זה סיפור מיוחד, כי הוא היה חייל בודד שלא היה חייב להגיע. המשפחה הישראלית שלו חיה בארצות הברית, והוא החליט להגיע ולעלות לקו למרות שהיה ממש לפני הצעת אירוסין. נראה לי שזה אפילו היה שירות המילואים הראשון שלו.

אני שוזר בכוונה תחילה את הדמויות הללו בתוך הסיפורים בספר, כי אני מרגיש שכאשר מישהו נופל, המינימום הוא לזכור אותו וללכת איתו – ללכת עם הדיבורים שלו והמראות שלו. לא עם המראות של הסוף חלילה, אלא עם המראות של החיים ועם הבחירות הטובות שהוא עשה.

לסיום, בשבוע שעבר חל יום פטירתו של הרב אבי גולדברג הי"ד, חבר קרוב מימי הנעורים. בשטחי הכינוס, שנה לאחר תחילת המלחמה ולפני הכניסה ללבנון, במוצאי ראש השנה, הוא חיבר תפילה מיוחדת שכינה 'סדר מלחמותינו'. בתפילה זו הוא מתאר כיצד תוך כדי תפילות ותקיעות שופר, הסמ"פ רץ לקבל עדכוני מודיעין. בין השאר הוא כתב שם: "ואתה מן השמיים תשמע זעקתם וצעקתם בקשר לעזרה, 'קודקוד כאן משנה' צעקו לפניך, ואתה תילחם מלחמתם לרחמם… ותכרית ממשלת זדון מן הארץ".

כמה שבועות לאחר מכן הוא נפל בקרב. יהיו הדברים לעילוי נשמתו הטהורה של הרב אבי וכל חללי צה"ל. התחושה החזקה שלי היא שיש לנו חיילי בית דוד של ממש. חיילים שרוצים לשהות בחיק המשפחה בשבתות וללמוד תורה, אך בה בעת נמצאים בחזית. עלינו ללמוד לעשות מהתורות תפילות, ולהפוך את כלי הנשק והמציאות הצבאית עצמה לחלק מאותה תפילה.