שלום חברים יקרים! שתהיה שנה טובה ומתוקה לכם, לכל בית ישראל, ולכל היקום כולו! אתם יודעים, ההכתרה של הקב"ה למלך בראש השנה היא אירוע שנמשך בכל עשרת הימים הללו. מתחילת ראש השנה עד מוצאי יום הכיפורים זאת יחידה אחת של הכתרה.
ישנם טקסים מלכותיים, כמו שאפשר לראות באנגליה למשל, שהם מורכבים וארוכים מאוד, כשלכל שלב בטקס יש האיכות המיוחדת שלו. הטקס יכול להימשך אפילו על פני כמה ימים, אבל בסופו של דבר הטקס הוא אחד, בעל מטרה כללית ששייכת לכל הפרטים שבו. כך צריך להבין את המלכת ה' בעשרת הימים שמראש השנה עד יום הכיפורים.
הרב יוסף דב סולובייצ'יק זצ"ל, מגדולי הדור החשובים של יהדות ארה"ב, כותב באחד מהספרים שלו על חוויית ראש השנה שליוותה אותו כל חייו. כך הוא מספר: "שנות ילדותי עברו עלי בעיירה החסידית חסלביץ'. מדי שנה, בהגיע ערב ראש השנה, הייתה ניכרת על פני המלמד החב"די שלי שמחה גדולה והתרגשות בלתי רגילה. פעם, כשביקש לשתף אותנו – ילדי החיידר – בתחושותיו, אמר כך: היודעים אתם מה יהיה מחר בלילה? מחר יהיה ליל ההכתרה. מחר יונח שוב הכתר על ראשו של הקב"ה! ויודעים אתם מי הוא המניח את הכתר על ראשו? יענק'ל החייט ובֶּרל הסנדלר".
הרב סולובייצ'יק ממשיך בנימה אישית וכותב: "במשך השנים דרשתי דרשות הרבה, וכתבתי מאמרים ארוכים בנושא ראש השנה. אף אחד מהם לא גרם לי לחוש באמת את תוכנו העמוק של ראש השנה, כפי שעשו לי זאת דבריו של אותו מלמד. מדי ראש השנה, כאשר אני מתפלל ואומר: 'מלוך על כל העולם בכבודך', אני נזכר בהתרגשות התמימה של המלמד שאומר: 'מחר יהיה ליל ההכתרה', ומתרגש מחדש".
כשדברים כאלה באים מאדם גדול, שהיה הוגה דעות כל כך מעמיק ותלמיד חכם עצום בעל ידע מופלא בכל חלקי התורה, זאת אמירה מיוחדת מאוד. עם כל הגאונות והגדלות שהוא זכה להם בבגרותו, עדיין חי בקרבו רושם עצום ונפלא מהדיבורים של המלמד בילדותו. כמובן יש כאן ביטוי לערך המופלג שיש למלמד עם לב יהודי חם. עם כל הידיעות הטובות והמפליגות שהילדים הרכים עוד ירכשו במהלך החיים, הרי שלנקודה העוצמתית שמקבלים מהמלמד אין תחליף.
פאדיחה תלמודית
בימי התשובה הללו שבהם אנחנו ממליכים את ה', העבודה העיקרית היא להבין ולהפנים שכל מה שקורה לנו בחיים מגיע בהשגחה פרטית. כמובן, דברים שאנחנו יכולים לשנות ולתקן עלינו לטפל בהם, אבל גם תמיד צריך לזכור שיש לדברים מקור. לפעמים אנחנו עלולים לשמור טינה בלב כלפי אחרים, רק בגלל ששכחנו את האמת הפשוטה שהדברים התרחשו בכוונת מכוון מאת ההשגחה העליונה.
בגמרא מסופר על רב הונא בנו של רבי יהושע שחלה מאוד, עד כדי שהוא נטה למות. רב פפא בא לבקר אותו, וכשראה אותו במצב כל כך סופני אמר לבני הבית שיכינו לו תכריכים לקבורה. למרבה הפליאה, כעבור כמה דקות רב הונא חזר לחיים והתעורר.
מובן שבסיטואציה הזאת רב פפא די התפדח (אגב, 'התפדח' זו מילה לא תלמודית, אבל הבנתם שהוא הרגיש מאוד נבוך…) מהעובדה שהוא כבר שלח את רב הונא לבית עולמו טרם זמנו. לכן מאז אותו אירוע הוא התבייש לפגוש את רב הונא, עד שכבר לא הייתה לו ברירה. אין מה לעשות – גם דברים שאנחנו מתביישים בהם או מפגשים שאנחנו נמנעים מהם צריכים להתרחש מתי שהוא, והאמת היא שבדרך כלל – יפה שעה אחת קודם. כשהם נפגשו, רב הונא ניחם את רב פפא וסיפר לו כך: "דע לך, שבאמת הייתי צריך כבר למות באותו חולי, אבל משמים נתנו לי עוד זמן לחיות, מכיוון שאני מעביר על מידותיי".
נראה לי שבימינו היו קוראים לסיפור כזה 'מוות קליני', שדרכו אנחנו שומעים דיווחים מבית דין של מעלה. כאן מספרים לנו שבבית דין של מעלה יש יתרון למי שמעביר על מידותיו. הגמרא מסבירה שלומדים את העיקרון הזה מהפסוק "נושא עוון ועובר על פשע – למי 'נושא עוון'? למי ש'עובר על פשע'". זאת אומרת, שמי שיודע לסלוח בעת המתאימה, בשמים סולחים גם לו.
המשפט של הגמרא "כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו" הוא משפט מוכר, אבל אני מעוניין להוסיף עליו ולומר ש"מעביר על מידותיו" הכוונה היא לאדם שמעביר על המדידות שלו. לכל אחד יש מדידות כלפי אנשים אחרים – 'הוא עשה לי כך, אני אעשה לו כך', 'הוא לא האיר לי פנים, אני לא אאיר לו פנים'. אדם שמעביר על המדידות שלו ומסוגל לשנות את המבט, זוכה להכנה הכי נפלאה ליום כיפור.
אם תשאלו, מה נותן לאדם מוטיבציה להעביר על המדידות שלו? התשובה נעוצה בהבנה שדיברנו עליה קודם, שחלק מההכתרה של הקב"ה הוא להבין שכל מה שמתרחש קורה בהשגחה פרטית. שוב, כמובן שמה שצריך לתקן מתקנים, ושמים גבולות בין אדם שפוגע לאדם שנפגע ומעמידים את הפוגע על מקומו, אבל יש מקומות ומצבים שמבחינה טכנית אין מה לעשות יותר, וכל השאלה היא רק בתוכי – האם אני עדיין ממשיך לנטור טינה, או דאני בוחר להכתיר את הקב"ה על המציאות, ומבין שהכעס או העלבון שעברתי באו בהשגחה פרטית עבורי.
הסכמה בלב
ישנן דרכים רבות איך להתכונן ליום כיפור. נאמרו על כך דרשות רבות של מגידים ונכתבו תורות ארוכות בספרי חסידות, וכולן נכונות וראויות. אבל בצורה ממש תמציתית, הסיפור מהגמרא מכוון אותנו לעבודה ממש עיקרית – לוותר על המדידות שלנו. ויתור כזה יכול להעניק לנו ממש תוספת חיים.
חשוב להדגיש, שהוויתור על המדידות לא אמור להגיע רק בשם הרצון הטוב להסתדר עם כל אחד, אלא להיות מוזן מהמחשבה שכל מה שעובר עלי הוא מאת ה'. יהודי לא צריך לראות יענק'ל שעשה לו כך, או את חצק'ל שאמר כך, אלא לראות את הקב"ה ששלח לנו אירוע מסוים על ידי שליחיו. זאת עבודה שדורשת הסכמת הלב, וצריך לדבר עם ליבנו דברי ניחומים, שיפסיק לכעוס ולהקפיד על פלוני או על אלמוני, אלא לשייך הכל לקב"ה, ומתוך כך גם להעביר ולוותר על מדידות מידת הדין. שנזכה להמליך את ה' עלינו, ולתת לו כתר מלוכה! לחיים!
