שלום חברים! השבוע בט"ו טבת חל היארצייט של הרבי הקדוש, ר' חיים מרדכי מנדבורנא זצ"ל. רבי חיים מרדכי נפטר בשנת תשל"ח, כשלמדתי כילד בתלמוד תורה בבני ברק. אני רוצה לספר לכם על הזיכרונות שלי ממנו, ובעיקר על הזיכרון שלי מזמן פטירתו.
עוד לפני הסיפור האישי שלי, אני רוצה להקדים סיפור מהגמרא שקשור לעניין. הגמרא בכתובות מספרת שכשרבי יהודה הנשיא היה חולה, ממש כל עם ישראל חברו לתפילות עליו. גדולתו העצומה של רבי ידועה. הרי עד היום מספיק לומר 'רבי' וכולם יודעים שהכוונה היא לרבי יהודה הנשיא. החכמים אז אמרו: "אוי למי שיעז לומר שרבי נפטר!" אחר כך, כשרבי כבר נפטר, שלחו את בר קפרא – מגדולי התלמידים של רבי – פנימה, שילך לראות מה קורה. כשהוא יצא החוצה הוא לא סיפר מה קרה, אלא התחיל לספר לנוכחים שם סיפור. הוא אמר: יש מלאכי שמיא שנקראים "אראלים", ויש צדיקים בארץ שנקראים "מצוקים". שני הצדדים האלה נאבקו ביניהם על ארון הקודש. האראלים רוצים שהוא יהיה בשמים, והמצוקים רוצים אותו בארץ. "כעת", הוא אמר להם, "ניצחו אראלים את המצוקים, ונשבה ארון האלוקים".
בר קפרא דיבר במשל, והחכמים שם הבינו דבר מתוך דבר. הם שאלו מיד: "רבי יהודה הנשיא נפטר?", והוא ענה: "אתם אמרתם, אני לא אמרתי". בחכמה ובתבונה רבה הוא לא ממש אמר להם את הבשורה, אלא גרם להם להבין זאת דרך הסיפור על המאבק בין אראלים למצוקים. מכאן כמובן המקור לביטוי שכותבים בדרך כלל במודעות הגדולות על פטירת צדיק. הסיפור מופיע גם במדרש, ושם שואלים חז"ל: למה הוא לא אמר להם במפורש? (חוץ מהאיום שלהם שאוי ואבוי למי שיבשר שרבי הסתלק) והמדרש עונה, בגלל הפסוק: "מוציא דיבה הוא כסיל". יש כאן הדרכה מאוד מעניינת של חז"ל: נהוג לחשוב ש'דיבה' פירושה לספר רע על הזולת. כאן מחדשים חז"ל, שגם מי שרק מבשר בשורות רעות נקרא "מוציא דיבה הוא כסיל". באמת, הרבה פעמים כשיש איזו ידיעה דרמטית על אסון גדול, כולנו אוהבים להיות הראשונים שמספרים עליה או אלה שמסמסים אותה לכולם. צריך לזכור שחז"ל לא היו בעד…
המחבוא המושלם
למה אני מספר לכם את הסיפור הזה? כי זה ממש קשור לסיפור האישי שלי. כשהרבי מנדבורנא נפטר הייתי ילד בן תשע, ולמדתי בכיתה ד' בתלמוד תורה 'תורת אמת' שייסד הרב חיים פרידלנדר זצ"ל. בימים שלפני הפטירה, הרבי ר' חיים מרדכי היה מאוד חולה, ואצלנו בבית זה היה הנושא שכולם דיברו עליו. היינו קשורים לרבי, כי סבא עליו השלום היה חסיד נלהב שלו. הם הכירו עוד בימי מלחמת העולם במחנות ברומניה.
הסיפור המוכר במשפחה הוא שאחרי המלחמה, בשביל לשרוד כלכלית, סבא היה סוחר באופן לא חוקי במטבע זר. הם חיו במחנה עקורים ברומניה, ולא הייתה ברירה אחרת. פעם אחת, שוטרים גילו את סבא באמצע המסחר והתחילו לרדוף אחריו. סבא רץ בשארית כוחותיו לבית של הרבי ר' חיים מרדכי מנבדבורנא, ואמר לרבי בבהילות: "השוטרים רודפים אחרי!!!" הרבי אמר לו "תעמוד מאחוריי ותחזיק בכיסא שלי". סבא תפס בכיסא, ואחרי שניות מועטות נכנסו השוטרים לבית, חיפשו בכל פינה ולא הצליחו למצוא את סבא, שעמד כך כל הזמן מאחורי הכיסא של הרבי. הם שאלו את הרבי אם הוא ראה פה מישהו נמלט, והוא אמר להם: "בבקשה, חפשו בכל הבית". כך ראו ממש מופת שלו. במשך השנים הרבי גם חיתן את הוריי, ואחרי פטירתו גם העלייה שלי לתורה טרם חתונתי הייתה בבית המדרש של בנו.
בר קפרא למעשה
בכל אופן, בתור ילד בן תשע הייתי שותף לדאגה שדיברו עליה בבית, על כך שהרבי מאוד חולה. ממש ביום הפטירה, כשחזרנו מהפסקת הצהריים ללימודים בחיידר, ביקשתי מהמלמד שבשעה האחרונה יגידו בכיתה תהלים לרפואתו. הרב'ה שלנו של אחר הצהריים (אתם יודעים שבחיידרים לא אומרים 'המורה' אלא 'הרב'ה'), היה יהודי חסידי מתוק, שעד היום אני זוכר אותו כדמות מאירה, ושמו רבי זיסר.
כמה דקות אחרי שהוא נכנס לכיתה הוא התחיל פתאום לספר את הסיפור של בר קפרא על האראלים והמצוקים ועל המאבק ביניהם היכן יהיה ארון האלוקים. הוא סיפר בהרחבה ובטוב טעם את כל הסיפור, אבל לא אפשר לומר תהלים בכיתה. לא הבנתי למה הוא נתן לנו לומר תהלים, אבל הוא סיפר כל כך יפה וכל כך במתיקות את הסיפור, ומבחינתי היה בזה פיצוי על התהלים.
אחר כך השתחררנו הביתה, וכשהגעתי לאזור הבית, בסביבות השעה שבע, כבר ראיתי ברחוב רבי עקיבא את הנהירה הגדולה להלוויה של הרבי, שהייתה כבר בעיצומה. הרחוב היה שחור מרוב אנשים שיצאו ללוות את הרבי באותה שעה. רק אז חשבתי על כך שבעצם הרב זיסר כבר ידע שהרבי נפטר, והוא בעצמו נהג כמו בר קפרא במדרש. הוא לא רצה לספר את הידיעה בעצמה, אלא רק לתאר את המשל הנפלא הזה.
בזכות העובדה שהוא נמנע מלספר שהרבי נפטר, אלא רק סיפר את הסיפור כל כך יפה, הסיפור נחרת בי לכל החיים. ככלל, אותו רבי זיסר מהחיידר היה מיוחד בכך שהוא הטעים לנו טעם של חסידות, שזה דבר לא כל כך פשוט בחיידר ליטאי. הייתה לו מתיקות ומאור פנים לא שיגרתי בנוף של התלמוד תורה. בכל אופן, נראה לי שזאת נקודה שכדאי להפנים: גם 'רק' לבשר בשורות רעות זה לא משהו שכדאי להזדרז לבצע. גם כשהידיעות הן אמיתיות, ההגדרה של המבשר היא: "מוציא דיבה הוא כסיל".
