חג שמח לכם חברים יקרים! יש לנו זכות גדולה בימים האלה להכין את הלב לקראת חג פסח הנפלא. אתם יודעים, כל חגי ישראל הם בעצם חלונות הצצה אל מעבר לגבולות הזמן, שמאפשרים להתקרב אל האור אין-סוף.
בחג הפסח, יש לנו הזדמנות כפולה להתעלות. בתחילת החג, בליל הסדר, אנחנו יוצאים לחירות. לקראת סיום החג – אחרי שישה ימים – מגיעה הזדמנות שנייה: שביעי של פסח. שביעי של פסח לא נחשב לרגל בפני עצמו, אלא כחתימה לחג הפסח. למרות שכביכול לחיתום יש פחות תוכן בפני עצמו, שביעי של פסח הוא בעל תוכן משמעותי מאוד. מקובלנו מפי חז"ל, שביום הזה נבקע ים סוף עבורנו, ועברנו בו בתוך הים ביבשה. בכל שנה בליל שביעי של פסח, קריעת ים סוף, עם כל האיכויות שלה והשפע שהתחדש אז, שבה ומופיעה אלינו.
נראה לי, שאת שביעי של פסח ניתן להגדיר בתור חירות שלב ב'. השלב הראשון של החירות התרחש כמובן ביציאת מצרים. בהתחלה, עם ישראל כולו נרגש ושמח לצאת מעבדות לחירות, אבל אחרי כמה ימים הדברים מתחילים להשתבש… פרעה יוצא למרדף אחריהם ומשיג אותם חונים על הים, אחרי שהם כביכול טועים בניווט, ומקלים על פרעה לרדוף אחריהם.
אתם יודעים, החוויה הנפשית של בני ישראל באותם רגעים מלווה גם את החיים של כל אחד מאיתנו. תחשבו על בן אדם שכבר העז לעשות צעד ולצאת לגאולה, להשתחרר מחוויות קשות, ובכל ליבו כבר מצפה לדרך חדשה – ופתאום עומדים מולו קשיים גדולים. אלה לא סתם קשיים. אלה קשיים ואתגרים מסוג כזה שהוא לא מכיר, והם לא נמצאים בכלל בבנק החוויות שלו. לכן הוא גם לא יודע לתת להם מענה.
הרבה פעמים במצבים שכאלה, הטבע האנושי סוגר על האדם כמו טבעת, והוא מתחיל להתחרט על הצעד שהוא עשה. הוא אפילו מתחיל לשאול את עצמו למה הוא יצא בכלל ממצרים. הוא חושב לעצמו שאולי לא היה כל כך נעים שם, אבל לפחות הדברים היו ידועים מראש. בשלב הזה מבשילה החירות האמיתית, שבה הבן אדם מפתח יכולת לתת אמון בכך שיש לו ייעוד ושליחות בחיים, והתכלית שלו היא לצעוד לקראתם. הקושי מפגיש אותנו עם חוסר-אונים, שבסופו של דבר פורק מאיתנו את השעבוד שהיה, עם הסדר והביטחון שהוא נתן. חירות אמיתית נקנית רק כשמסכימים לפגוש את הלא-נודע, ולהתקדם מולו עד כמה שביכולתנו.
למה בכלל
הטבע האנושי מעורר קול פנימי שמייסר אותנו: "למה בכלל יצאתי לדרך? עדיין לא מאוחר לחזור חזרה למוכר והידוע…" על היכולת להתגבר במצבים כאלה ולנסוע קדימה אל תוך המציאות הלא מוכרת של הים, הנביא משבח את עם ישראל: "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה".
כדי לעבור מהמקום המשעבד לבין המקום המיועד לנו, צריך לעבור על גשר צר מאוד. על כך ר' נחמן אמר כידוע: "וְדַע, שֶׁהָאָדָם צָרִיך לַעֲבר עַל גֶּשֶׁר צַר מְאֹד מְאֹד וְהַכְּלָל וְהָעִקָּר שֶׁלּא יִתְפַּחֵד כְּלָל". כשבן אדם עולה על הגשר, הוא רוצה לחצות את הים מצד לצד. הוא כבר מיצה את התיקון הקודם, והוא רוצה להגיע ליעד-ייעוד חדש. היעד החדש הוא לא רק נ.צ. לכתוב בווייז, אלא מוביל לייעוד חדש. הגשר הצר שצריך לעבור עליו, הוא מקום שבו אף אחד לא יכול להלך לצידי ולומר לי מילות עידוד והתחזקות. אף אחד לא אומר לי שאני בכיוון הנכון וכך הכי טוב לעשות. גם כל ההבנות שליוו אותי כבר אינן, ואני מרגיש לבד. אז באות המחשבות שאומרות לחזור.
הרצון להמשיך ולא לעצור, הוא הנקודה שמכריעה את הכף. כידוע, חלקים גדולים מעם ישראל לא רצו לצאת ממצרים, ומתו במכת חושך. רק בעלי הרצון להיגאל, גם אם הם שקועים במקום נמוך, הם יוכלו לחצות את הגשר הצר. לכן רבי נחמן מדגיש "וְהַכְּלָל וְהָעִקָּר שֶׁלּא יִתְפַּחֵד כְּלָל", ולזכור את הדעת שהייתה לנו בתחילת המסע. בשביעי של פסח, אנחנו צריכים לתת אמון בהארה שהייתה לנו בליל הסדר, ולא לפחד לחצות את הים.
ויהי בחצי הלילה
אתם יודעים, בספרים הקדושים מדובר על מעלה נפלאה – להיות ער בחצות לילה של שביעי של פסח, ולקרוא את שירת הים. מובא שזהו זמן מסוגל להתפלל על הזיווג. בוודאי אפשר להוסיף שזה גם זמן נהדר להתפלל על שלום בית למי שכבר יש לו זיווג. בכל אופן, כולנו צריכים בכל פעם מחדש לקרוע את הים של השלב הבא בחיינו. נראה לי שגם מי שלא זוכה לומר את שירת הים ולשאת תפילה בחצות הלילה, זוכה על ידי השמחה בתפילות ובסעודות החג, לקבל את ההארה המיוחדת לקרוע את ים סוף הפרטי שלו.
בחסידות מוסבר שיש שני מימדים למציאות שבה אנחנו חיים – עלמא דאתגליא ועלמא דאתכסיא, כלומר – העולם הגלוי והעולם המכוסה. בקריעת הים היה גילוי אלוקי מאין כמותו, שהאיר אפילו לשפחות של עם ישראל ואפשר להן לראות אלוקות: "רָאֲתָה שִׁפְחָה עַל הַיָּם מַה שֶּׁלֹּא רָאָה יְחֶזְקֵאל בֶּן בּוּזִי". עולמות שבדרך כלל שייכים לעלמא דאתכסיא, הפכו להיות באותו לילה עלמא דאתגליא.
גם אנחנו מבקשים בלילה הזה לפגוש גילויים עליונים ששייכים לסודות התורה. אבל חוץ מזה, יש בלילה הזה אפשרות ללמוד איפה עוד אנחנו יכולים לצאת מהטבע המקובע שלנו, ולהביא לגילוי שלא חשבנו שהוא אפשרי. לעומת מכת בכורות שנגמרה ברגע אחד, קריעת ים סוף נמשכה לילה שלם. המצב של "וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם" נמשך לכמה שעות, שבהן נבקע הטבע. ההארה בליל שביעי של פסח, היא למעשה נתינת כוח לנצח את השליטה של הטבע. ברמה האישית, הניצחון על הטבע מתבטא בהתגברות על זכרונות לא טובים, או רישומים שליליים בנפש, שנראה לנו כאילו בלתי אפשרי להיגאל מהם.
חברים יקרים! שנזכה כולנו להיגאל, גם בשלב הראשון, וגם בשלב השני. קודם כל לצאת ממצרים, אבל אחר כך – לא להיכנע לקולות שקוראים לחזור אחורה. לחיים!