שלום חברים, אני רוצה לשתף אתכם באחד הסיפורים החסידיים שנגעו בליבי בצורה עמוקה ביותר. הייתה אפילו תקופה מסוימת בעבר שהייתי מספר אותו בכל פורום שהייתי מגיע אליו, כשתמיד מצאתי את הדרך לשלב אותו בדבריי… ייתכן שגם במדור הזה כבר סיפרתי אותו לפני מספר שנים, אבל יש בו נקודות כל כך יקרות – על אמונה, על חברות, על התמדה, על התחדשות ועל רפואה – שראוי ונכון לחזור ולספר אותו שוב ושוב.
המעשה היה עם רבי מאיר שלמה ינובסקי, רבה של העיר ניקוליוב שבאוקראינה וסבו של הרבי מלובביץ' (אבי אמו). באחת השנים השתוללה בעיר מגפת הטיפוס הנוראה, שבאותם ימים הייתה חשוכת מרפא, והשלטונות הורו על הסגר. כלומר, כל מי שחלה במחלה המדבקת הזו היה צריך מיידית להישלח למתחם מבודד, כשאפילו בני משפחותיהם של החולים לא יכלו לבקר בו ולטפל ביקיריהם. האדם היחיד שהותרה לו הכניסה למקום היה רופא שהגיע מעת לעת לטיפולים קצרים. מיותר לומר שרוב האנשים שהגיעו לבית ההסגר לא יצאו ממנו בריאים ושלמים… לצער הלב, אלה גוועו להם לאיטם, כשהם בודדים לנפשם ועזובים לגורלם. לא פלא אפוא שהחרדה לשלומם של השוהים במקום הייתה גדולה.
מי צועק שם?
ויהי היום, והרב ינובסקי עצמו חלה ל"ע בטיפוס, והובהל לבית ההסגר שם שהה לבדו כשהוא נתון בסכנת חיים. אבל ידיד טוב היה לרב – השוחט העירוני, החסיד ר' אשר גרוסמן. כחבר נאמן לא יכול היה להישאר שווה נפש כשרעהו מתייסר לבדו, והוא החליט לעשות את דרכו לבית ההסגר ולראות מה יוכל לעשות למענו.
כשהגיע למקום, ראה שכמובן אין כל אפשרות כניסה. לא היה לו גם צל של מושג היכן ממוקמת מיטתו של חברו. חשב ר' אשר מה לעשות, והחליט לעמוד מחוץ לבניין ולקרוא בקול גדול מילים מספר התניא (אגרת הקודש, יא) המדברות על חיזוק האמונה והביטחון בטוב ה', בתקווה שאלה יגיעו לאוזניו של הרב ינובסקי. "וּבֵיאוּר הָעִנְיָן, הוּא רַק אֱמוּנָה אֲמִיתִּית בְּיוֹצֵר בְּרֵאשִׁית… וּכְשֶׁיִּתְבּוֹנֵן הָאָדָם בְּעוֹמֶק הֲבָנָתוֹ" – שימו לב איך האדמו"ר הזקן ממש נותן כאן טיפול בדמיון מודרך – "וִיצַיֵּיר בְּדַעְתּוֹ הֲוָויָיתוֹ מֵאַיִן בְּכָל רֶגַע וָרֶגַע מַמָּשׁ, הַאֵיךְ יַעֲלֶה עַל דַּעְתּוֹ כִּי רַע לוֹ, אוֹ שׁוּם יִסּוּרִים מִבָּנֵי חַיֵּי וּמְזוֹנֵי, אוֹ שְׁאָרֵי יִסּוּרִין בָּעוֹלָם? הֲרֵי הָאַיִן, שֶׁהִיא חָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, הוּא מְקוֹר הַחַיִּים וְהַטּוֹב וְהָעוֹנֶג, וְהוּא הָעֵדֶן שֶׁלְּמַעְלָה מֵעוֹלָם הַבָּא. רַק מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ מוּשָּׂג לָכֵן נִדְמֶה לוֹ רַע אוֹ יִסּוּרִים, אֲבָל בֶּאֱמֶת אֵין רַע יוֹרֵד מִלְמַעְלָה וְהַכֹּל טוֹב, רַק שֶׁאֵינוֹ מוּשָּׂג לְגוֹדְלוֹ וְרַב טוּבוֹ…
חברים יקרים, אלו מילים חזקות ומחזקות! אנחנו יכולים לתאר לעצמנו את ר' אשר עומד ליד השער הנעול, מחזיק בידיו את ספר התניא וקורא מתוכו, בלב מלא אמונה ומתוך רעות אמיתית, מתוך רצון עז שהמילים ירחפו ויגיעו לאוזניו של חברו. "וְעַל כֵּן, רֵאשִׁית הַכֹּל שֶׁיִּשְׂמַח הָאָדָם וְיָגֵל בְּכָל עֵת וְשָׁעָה, וְיִחְיֶה מַמָּשׁ בֶּאֱמוּנָתוֹ בַּה' הַמְחַיֶּה וּמֵטִיב עִמּוֹ בְּכָל רֶגַע. וּמִי שֶׁמִּתְעַצֵּב וּמִתְאוֹנֵן – מַרְאֶה בְּעַצְמוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ מְעַט רַע וְיִסּוּרִין וְחָסֵר לוֹ אֵיזֶה טוֹבָה, וַהֲרֵי זֶה כְּכוֹפֵר חַס וְשָׁלוֹם. וְעַל כֵּן הִרְחִיקוּ מִדַּת הָעַצְבוּת בִּמְאֹד חַכְמֵי הָאֱמֶת. אֲבָל הַמַּאֲמִין – לֹא יָחוּשׁ מִשּׁוּם יִסּוּרִין בָּעוֹלָם, וְאִם כֵּן, הַכֹּל טוֹב בְּתַכְלִית רַק שֶׁאֵינוֹ מוּשָּׂג… וּבֶאֱמוּנָה זוֹ בֶּאֱמֶת נַעֲשֶׂה הַכֹּל טוֹב גַּם בְּגָלוּי".
ר' אשר לא הסתפק בביקור אחד; במשך תקופה ארוכה הוא פקד יום־יום את המקום כשהוא חוזר על התרגיל האמוני הזה, מבלי לדעת האם כלל יש מי ששומע אותו, וזאת מתוך תקווה ורצון לחזק את כוחו של חברו החולה לצאת מהתפיסה המייאשת על פי הסטטיסטיקה של המחלה ולהתחזק באמונה שאין רע יורד מלמעלה, כך שגם מה שנראה רע מתהפך ונעשה טוב גלוי.
כל אותה העת, מעבר לחומה האזין הרב ינובסקי למילים של ידידו והתחזק מהן עוד ועוד. אפשר לומר שהתהליך הזה היה ממש אוטוסוגסטיה – לשמוע כל יום את אותן מילים ולהשתכנע מהן בטובו של ה' יתברך, כשהשומע גם עוסק בהתבוננות ומצייר בדעתו את התהוותו בכל רגע מהאַיִן – העונג העליון שממנו מגיע רק טוב, ועוד יותר טוב… ובחסדי ה', לאחר מספר שבועות הרב ינובסקי הצליח להתגבר על המחלה, החלים ויצא לביתו בריא ושלם, כשכמובן מיד ביקש לפגוש את ידידו ר' אשר, וכשהגיע אמר לו בהתרגשות: "ר' אשר, הצלת את חיי!"
לתרגל ברצינות
אתם יודעים למה הסיפור הזה כל כך תפס אותי? כי הרב ינובסקי עצמו היה תלמיד חכם וחסיד דגול שבוודאי הכיר היטב את פרק התניא הזה, אבל כאן בדיוק נכנס העניין של היכולת שלנו לחזק זה את זה בזמן שאחד מאיתנו נמצא בקטנות המוחין כמו בעת מחלה קשה, רחמנא ליצלן. תחשבו על כך שבאותו בית הסגר לא היה עם מי לדבר ומן הסתם גם לא היו ספרים ולא היה איך להתעודד, ופתאום החולה שומע קול של חבר אהוב ומסור שמתמיד לבוא יום יום וקורא את המילים היקרות הללו ללא כל משוב, אבל הוא ממשיך לעשות את שלו.
בשבילי, הסיפור הזה מכיל בתוכו כמה היבטים חשובים: תחילה, כוח האמונה הנפלא – "אמונה אמיתית ביוצר בראשית"; לא פחות מכך, יש כאן סיפור מפעים על חברות אמת שיש בה התמדה; כמו כן, יש לנו לימוד גדול על היתרון שיש בחזרה על חומר מוכר כביכול, ועל הצורך להתפנות ולעשות תרגול עצמי אם לא עשינו אותו עד היום. הרי בוודאי רבים למדו את ספר התניא ונחשפו לעצות ולהדרכות של האדמו"ר הזקן, ובכל זאת לא כולם עשו שימוש רציני בכלים שהוא מציע לנו פעם אחר פעם, כמו "כשיתבונן האדם בעומק הבנתו"…; וכמובן, זהו סיפור על רפואה שלמה שכולנו מייחלים לה.
לחיים חברים, שנזכה לשוב וללמוד את אגרת הקודש סימן י"א, כשזה יכול להיות גם כרמז והכנה ליום ההולדת של הרבי, נכדו של הרב ינובסקי, בי"א ניסן. ואם כבר, יש גם סיומת חביבה לסיפור הזה:
ברית המילה של הרבי נערכה ביום י"ח בניסן, חול המועד פסח, בביתו של הרב ינובסקי. בסעודה השתתף גם ר' אשר, ידידו של הרב, אבל הוא לא אכל ממה שהוגש שם, כמו רבים שנוהגים בפסח להחמיר ולאכול כל אחד רק בביתו. עם זאת, מסתבר שבבית המרא דאתרא עצמו, כבודו של הרב גדול יותר מאשר הידורים כאלה ואחרים, ולכן הרב ינובסקי פנה לר' אשר ואמר לו: "דע לך שראוי שאקפיד עליך על שאינך אוכל בביתי, אבל מה אעשה לך ואתה הצלת את חיי…". לחיים לחיים, בברכת אמונה אמיתית ביוצר בראשית.
