שלום חברים! היום אני מעוניין לדבר אתכם על כלבים. אם אתם תמהים מה פתאום כלבים, אז נזכיר ונאמר שכדאי לשים לב שלכלבים יש יחסי ציבור די טובים בכל מה שקשור ליציאת מצרים, כידוע שעל מכת בכורות כתוב: "וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ".
ישנו סיפור על יהודי שיצא לאסוף כספי צדקה בארצות הברית. אתם יודעים, יש בימינו שני עניינים שבהם אפשר ללמוד לראות השגחה פרטית נפלאה. הראשון הוא הנסיעה בטרמפים, והשני הוא איסוף כספי צדקה עבור עניין כלשהו.
אמנם לא כל אחד זוכה להימנות על אלו שעוצרים בטרמפים וגם לא אלו שמגייסים כספים לצדקה, אבל גם כך עדיין אנו נפגשים מדי פעם עם התופעות הללו. גם לנו ישנה הזכות לעצור לאלו שממתינים ולתרום עבור המבקשים. בכל אופן, דווקא הצד שזקוק לטרמפים ולצדקה מרגיש יותר חזק את ההשגחה הפרטית.
צדקה וטרמפים
אחד הסיפורים של ההשגחה מהתחום הזה, הוא על יהודי חסידי תושב בני ברק. הוא היה צריך לצאת למסע איסוף כספים בארה"ב, וביקש ברכה להצלחה מהרבי שלו. הרבי בירך אותו שבעזרת ה' יצליח, אבל הוסיף וביקש ממנו שיקפיד על שני דברים גם תוך כדי טלטולי הנסיעה הארוכה. הראשון – לשמור על קביעות עיתים לתורה. הדבר השני היה, להודות למי שנותן לו צדקה – בין אם יתנו לו חצי דולר, ובין אם יתנו חמשת אלפים דולר. דין פרוטה כדין מאה, ועל שניהם צריך להודות ולהכיר טובה מכל הלב.
החסיד קיבל על עצמו את שני העניינים הללו, והרבי נפרד ממנו לשלום. לאחר כמה שבועות במסע שלו, הוא הגיע למקום בו הייתה שכונה עם הרבה יהודים. הבעיה הייתה, שאותם יהודים לא היו מהאנשים שמורגלים באוספי צדקה, ולכן כמעט ולא פתחו לו אף דלת, וגם לא תרמו לו כמעט כלום.
בשלב מסוים, הוא הגיע לבית שבו כן פתחו לו סוף סוף את הדלת, אבל אז יצא לקראתו כלב גדול. היהודי הנחמד שלנו כמובן נבהל, ואפשר בהחלט להזדהות איתו… כאמור, היהודים שם לא היו רגילים לאוספי צדקה, והוא לא היה מורגל בכלבים, ובמצב כזה הכלב הופך להיות עוד הרבה יותר מבהיל ממה שהוא באמת. היהודי המסכן התחיל לנוס על נפשו, אבל בעל הבית יצא אליו והזמין אותו להיכנס, למרות הכלב.
הוא נכנס והתיישב, ובעל הבית מצידו התיישב ככה עם הרגליים למעלה, ושאל אותו בנחת מה הוא צריך. היהודי נרגע, והסביר כהרגלו מה המטרה של איסוף הצדקה שלו. בעל הבית הקשיב עד הסוף, ואז הוציא שטר של עשרה דולר ו… שם אותו בפה של הכלב כדי שיעניק אותו במתנה ליהודי!
אפשר בהחלט להבין שזאת חוויה לא כל כך נעימה. בקלות אפשר גם לפרש את המחווה הזאת כסוג של השפלה ועלבון. ברוך ה', באותו רגע היהודי נזכר בדברים שהרבי הזהיר אותו להקפיד עליהם. מתוך נאמנות לדבר הראשון, הוא הודה בכל ליבו על הסכום שקיבל, למרות שלא היה נראה הולם ליכולות של בעל הבית. ומתוך הראשון, הוא נזכר בדבר השני – קביעות העיתים לתורה. הוא נזכר, שיום קודם לכן הוא למד את הגמרא במסכת בבא קמא שאוסרת על אדם לגדל "כלב רע בתוך ביתו". הוא חשב רגע, ואמר לבעל הבית כך: "מהגמרא שמדברת על כלב רע, משמע שיש כנראה גם כלב טוב. הכלב שלך הוא בוודאי כלב טוב – הרי הוא כלב שנותן צדקה!" הוא המשיך והכביר על הכלב מילים טובות, ביצירתיות נפלאה, על פי הגמרא.
כלב השלום
בעל הבית מאוד התרגש שיש לו כלב טוב על פי הגמרא, וביקש מהיהודי הבני ברקי ללכת לדפוק בדלת ממול ולומר את אותו דבר תורה גם שם. היהודי בהתחלה חשב לעצמו: "הבן אדם עוד משפיל אותי בשביל עשרת הדולרים העלובים שלו…" בכל זאת, הוא נזכר שוב במה שאמר הרבי שלו, שהסכום לא משנה, וחשב אחרת: "אם כל סכום הוא אותו דבר – הרי בשביל עשרת אלפים דולר בוודאי הייתי עושה את זה בשמחה ובמאור פנים, אז צריך להיות אותו דבר גם על עשרה דולרים".
היהודי הסכים, יצא מהבית ודפק בדלת ממול. את הדלת פתח אדם מבוגר, והיהודי שלנו התחיל לספר מה היה בבית הקודם שבו הוא ביקר, וסיפר על הכלב הטוב שיש שם על פי הגמרא. השיחה התפתחה, והתברר שהיהודי שגר ממול הוא חמיו של בעל הכלב נותן הצדקה. אותו כלב היה סיבה לסכסוך ונתק בין החתן לחמיו, שלא אהב את העובדה שחתנו מגדל כלב בבית. כעת, כשהוא שמע את הדיבור החיובי של החסיד מארץ ישראל, שמדבר בשבח הכלב נותן הצדקה, הוא התרגש מאוד.
הוא ביקש מהיהודי לחזור עוד פעם לבית הראשון, ולבקש מהחתן שלו לבוא ולהיפגש. החתן הסכים, והפגישה ביניהם הייתה מרגשת במיוחד. השניים התחבקו והתפייסו, ומיד החליטו להעניק ליהודי שלנו צ'ק על סך שמונה עשר אלף דולר!
מאושר ושמח חזר היהודי לארץ ישראל, עם צ'ק בכיס וסיפור נהדר של השגחה פרטית בלב. מובן שהוא בא שוב לרבי שלו וסיפר לו את כל הקורות אותו. הרבי חזר ושאל: "ומה המוסר השכל שלך מכל מה שקרה?" היהודי ענה, שבוודאי הוא למד מסר של הכרת הטוב – להודות על מעט ועל הרבה באותה מידה. הרבי אמר לו בתשובה, שהמסר הזה הוא רק חצי מלאכה. החצי השני, קביעות העיתים לתורה, חשוב לא פחות. היא זאת שבעצם גלגלה למחשבות שלו את הגמרא שמדברת על הכלב הרע, ומשם הגיעו לו המחשבות על הכלב הטוב.
הסיפור הזה מאוד נגע לליבי, כי המסר שלו ממש שווה לכל נפש. גם מי שלא הולך לאסוף צדקה ולא נוסע בטרמפים, צריך לדעת להודות גם על דבר מועט. ובאותו עניין – גם מי שלא טס לחו"ל ולא מתגלגל אי שם, צריך להתאמץ כדי לשמור על קביעות עיתים לתורה, עם כל הברכה שהיא מביאה. לחיים!
