בס"ד

לדייק בזמן

לדייק בזמן

שלום חברים! אשרינו שאנחנו מתוועדים יחד ומקבלים דין מן דין. חסידים אומרים שבהתוועדות כל אחד מביא את נקודת הערך המיוחדת שאין לחברו. כששני חברים נפגשים ומתוועדים, הנקודות הפנימיות שלהן פוגשות זו את זו וכך נוצר דבר שלישי, שהוא שלם יותר וגדול יותר ממה שהיה קודם לכן. לחיים!

חברים, בוודאי שמעתם על המורה הרוחנית המיוחדת ביראת ה', ימימה אביטל ע"ה. אתם יודעים, היה לה ביטוי כזה שנקרא "דיוק בזמן". הכוונה במילים "דיוק בזמן" היא לא במובן של להגיע לפגישה בזמן, או לסיים את השיעור בזמן; הכוונה היא, לעשות את המעשה הנכון ברגע המתאים. הרבה פעמים אנחנו מתעוררים לפעול את המעשה הנכון, רק אחרי שהסיטואציה הנכונה והמתאימה חלפה לה. אנחנו מתעוררים להושיט יד לזולת, רק אחרי שהצורך כבר לא רלוונטי.

בהקשר הזה, מספרים על מחקר שעשו פעם באוניברסיטה בארה"ב. נתנו משימה לשתי קבוצות סטודנטים להכין הרצאה, 'חַבּוּרֶע', בנושא חסד ועזרה לזולת. בהגדרת המשימה, נתנו להם סיפור ששימש כרקע לעבודה. הסיפור היה על בן אדם שנפצע בתאונת דרכים, ולמרות שאנשים רבים עברו לידו, אף אחד לא התעורר להגיש לו עזרה. רק אחרי הרבה זמן הגיע אדם שהיה עירני מספיק, ועצר לדאוג לו לכל מה שהיה צריך. על גבי הסיפור הזה הם היו צריכים, בפרק זמן של כמה דקות, להכין נאום קצר בנושא.

כעבור כמה דקות שלחו את הקבוצה לאולם ההרצאות, כשעל הקבוצה הראשונה הפעילו לחץ ודחקו בהם להזדרז, כי הרבה אנשים מחכים להם באולם והאירוע צריך להתחיל. לעומת זאת, לקבוצה השנייה נתנו אוויר ואמרו להם שייקחו את הזמן בנחת. בינתיים, בדרך שהובילה לאולם ההרצאות שתלו שחקן שהתחפש לפצוע, כדי לביים סיטואציה דומה לסיפור הרקע של ההרצאה שכל קבוצה הייתה צריכה להכין. התוצאות של הניסוי היו כמעט צפויות – הסטודנטים שלחצו עליהם למהר, למרות ההרצאה המוכנה שלהם על עזרה לזולת, התעלמו מאותו פצוע מדומה. לעומתם, הסטודנטים הנינוחים התפנו לעזור לו. המסקנה של החוקרים הייתה, שגם אדם עם עולם ערכים מוצק, בעת מבחן כשהוא לחוץ או טרוד הוא עשוי לשים את כל הערכים שלו בצד ולעסוק רק במה שחשוב לו עצמו באותו רגע.

המסקנה הזאת היא לאו דווקא אמירה שלילית על אופי האדם, אלא יותר אבחון שכדאי לשים לב אליו. לכן המסקנה ששייכת לעבודת ה' בהקשר הזה היא, שצריך יישוב הדעת. גם בשעת לחץ, על האדם ליישב את דעתו ולזהות הזדמנויות לעשות טוב.

שעת העיבור

הדיבור הזה על הדיוק בזמן, מהווה רקע מתאים להבנה של שני סיפורים שמופיעים בגמרא במסכת סנהדרין. בסיפורים הללו, גיבורי הסיפור ממש "דייקו בזמן", והגיבו ברגע הנכון ובאופן המתאים ביותר. הסיפור הראשון הוא על עיבור השנה. ההלכה היא, שכדי לעבר את השנה צריך שבעה דיינים מומחים שקיבלו זימון מיוחד לדיון, ולא כאלה שהגיעו באופן ספונטני:

"מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁאָמַר: הַשְׁכִּימוּ לִי שִׁבְעָה לַעֲלִיָּה. הִשְׁכִּים וּמָצָא שְׁמוֹנָה. אָמַר: מִי הוּא שֶׁעָלָה שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, יֵרֵד! עָמַד שְׁמוּאֵל הַקָּטָן וְאָמַר: אֲנִי הוּא שֶׁעָלִיתִי שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, וְלֹא לְעַבֵּר הַשָּׁנָה עָלִיתִי, אֶלָּא לִלְמוֹד הֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה הֻצְרַכְתִּי. אָמַר לוֹ: שֵׁב בְּנִי שֵׁב, רְאוּיוֹת כָּל הַשָּׁנִים כֻּלָּן לְהִתְעַבֵּר עַל יָדְךָ, אֶלָּא אָמְרוּ חֲכָמִים: אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה אֶלָּא בַּמְּזֻמָּנִין לָהּ".

כלומר, היה אדם מסוים שבאמת לא הוזמן לאותו דיון והשתרבב פנימה. שמואל הקטן לא רצה שהאורח הלא קרוא ייעלב, ולכן הוא לקח את האחריות על עצמו. הוא אמר על עצמו שהוא נכנס ללא רשות, והוסיף לתרץ את עצמו שהוא בא רק ללמוד איך דנים על עיבור השנה. רבן גמליאל מיד הבין ששמואל הקטן הוא לא הדיין שנכנס ללא רשות, ואמר לו להישאר. בכל אופן, היוזמה של שמואל הקטן הרגיעה את המתח, והסיפור הסתיים בשלום. הגמרא מביאה את הסיפור הזה כדוגמה לכך שאם עלול להיות מישהו שייעלב או להתבייש, ראוי למנוע את זה. מצידו של רבן גמליאל הוא מילא את התפקיד שלו כראש הסנהדרין, להוציא את מי שלא ראוי לדיון. אבל למרות שמצידו יש לו אחריות שהעניינים יתנהלו כשורה והוא עשה את תפקידו, הרי שמצד התלמידים יש להם אחריות שונה, והיא הדאגה לכך שאף אחד לא ייפגע.

על ריח – אין להתווכח!

הגמרא שם מביאה עוד סיפור, והפעם מבית המדרש של רבי יהודה הנשיא. באחד השיעורים, רבי הרגיש תוך כדי השיעור ריח חריף של שום, עד כדי שהוא לא היה מסוגל להמשיך כך את השיעור. הוא עצר ואמר, שמי שאכל שום שייצא מבית המדרש: מיד נעמד רבי חייא, שהיה אולי התלמיד הכי חשוב של רבי יהודה הנשיא, ויצא. ברגע שהתלמידים האחרים ראו שרבי חייא יוצא, עמדו כולם ויצאו גם הם. למחרת בבוקר פגש רבי שמעון, בנו של רבי יהודה הנשיא, את רבי חייא ושאל אותו: "אַתָּה הוּא שֶׁצִּעַרְתָּ לְאַבָּא?" כלומר, אתה באת עם ריח של שום לשיעור, וגרמת לו בסופו של דבר להתבטל? ענה רבי חייא ואמר: "לֹא תְּהֵא כָּזֹאת בְּיִשְׂרָאֵל!" ובמילים שלנו: חס ושלום! אני לא ציערתי את אביך! בכלל לא אכלתי שום, אבל לא רציתי שיהיה מישהו שכך יולבנו פניו ברבים.

חברים, הסיפורים הללו לא באו כביקורת על רבן גמליאל או על רבי יהודה הנשיא. להם יש את האחריות של הרב או ראש הישיבה, בעל התפקיד. הסיפורים האלה באו בשביל ללמד אותנו, שיש לנו אחריות כתלמידים לדייק בזמן ולעשות מה שצריך באותו רגע. גם שמואל הקטן וגם רבי חייא לא ביקרו את רבותיהם, אלא פשוט לקחו אחריות ועשו פעולה כדי למנוע עלבון ממישהו אחר, למרות שאותה פעולה הייתה על חשבונם.

חברים יקרים ואהובים! בימים הללו של שלושת השבועות, אנחנו צריכים במיוחד להוסיף באהבת ישראל ובדאגה לזולת, ובפרט בדאגה לכבוד שלו. שנזכה לדייק בזמן, ולראות מה אפשר לעשות למען יהודי אחר, ממש ברגע הנכון שנוכל להועיל לו. לחיים!

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן