ימי החורבן מצריכים התבוננות ומחשבה ותמיד זה מציק, מכאיב ולא נוח, באמצע חופשת הקיץ. ואז חשבתי על חורבן הבית בימינו. חורבן הבית קשור בעיניי לרווקות
שלום חברים! אשרינו שאנחנו מתוועדים יחד ומקבלים דין מן דין. חסידים אומרים שבהתוועדות כל אחד מביא את נקודת הערך המיוחדת שאין לחברו. כששני חברים נפגשים
מסופר שבקהילת פוזנא שבפולין – עיר שנודעה לשם ולתהילה ברבניה המפורסמים, כמו המהר"ל מפראג, בעל ה'לבושים', וכמובן הגאונים רבי עקיבא ורבי שלמה איגר – היה
אם אשכח ירושלים, חודש אב ג'תתכ"ה כבר כמה לילות אני לא מצליחה להירדם, מוצאת את עצמי משחזרת שוב ושוב את האירועים האחרונים, הרגעים האחרונים שלי
משי גולדן, דרך אביב אלוש ועד צבי יחזקאלי – כשהחיבור למסורת חודר ללב המיינסטרים בלי להתבייש ובלי להתנצל השבוע העבירו אליי סרטון חריג בנוף הטלוויזיוני,
"אלה מסעי בני ישראל… ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה'… ואלה מסעיהם למוצאיהם" [במדבר לג, א-ב]. וצריך להבין, למה גבי "ויכתוב משה" הקדים
במבט לאחור זו הייתה טעות, אולי ה־טעות של החיים שלי. חבל ממש שרק עכשיו, כשכבר מאוחר, אני רואה את זה. תחושה חמצמצה של החמצה, באסה