ימי החורבן מצריכים התבוננות ומחשבה ותמיד זה מציק, מכאיב ולא נוח, באמצע חופשת הקיץ. ואז חשבתי על חורבן הבית בימינו. חורבן הבית קשור בעיניי לרווקות מבוגרת ולגירושין. אישית, למזלי הרב, לא מבין בזה. התחתנתי בן 21 ולא חוויתי רווקות מבוגרת, וגם ברוך ה' לא נראה לי שאנחנו בדרך להתגרש. פניתי אל אילן והילה יפרח, מטפלים זוגיים מוסמכים ומנוסים כדי לצלול לנבכי הסוגיא.

חורבן הבית הזוגי

העולם מלא דיבורים על 'חורבן הבית' בעקבות מגמה מתגברת של פרוגרסיביות, שמבקשת להרוס את הבית היהודי של האומה ההולכת ומחדשת את תחייתה בארצה. גם אם זה נכון – התיאור הרווח הזה מתבסס על דימוי של מגיפה שמתפשטת מבחוץ. כשמגיפה מתפשטת לא רואים אותה אלא רק את הפעולות שלה: רואים את התחלואה עולה, את המתים, את העכברים מגיחים מתוך פתחי הביוב וכו'. אפשר לתאר את המגיפה ועם כל זאת – לא להבין אותה. אפשר לתאר את התסמינים של הקורונה בלי להבין איך היא פועלת בתוך התאים בגוף. ככה רווח גם התיאור את התופעה המתרחבת כ'מגיפה' של בדידות ובודדים': אנשים ונשים שלא מתחתנים או מתחתנים ולא מחזיקים מעמד בקשר.

התיאור כ'מגיפה', הוא מבהיל ופוגעני אבל חשוב יותר – הוא לא 'מבין' את הסיפור. זה לא אומר שאתה מבין את המגיפה, את מה שכואב בה ואת מה שמדבק בה, ומה ההיגיון שבה – על מה היא רוכבת? למגפה יש רציונל. אני שואל את עצמי, למה זה נהיה כל כך מסובך, הדבר הזה, ועוד יותר בשנים האחרונות? למה אנשים לא מתחתנים, ולמה כשהם מתחתנים הם מתגרשים?

אילן: אלו שאלות מיליון הדולר.

כשלמדתי באוניברסיטה, המורה לפילוסופיה אמרה שהזמינו אותה פעם לגן של הבת שלה. כל אחד מההורים היה צריך לדבר על העבודה שלו וכל ילד הציג 'מה ההורים שלו עושים?'. אחד האבות היה היסטוריון. הוא ניסה להסביר לילדים מה הוא עושה, אז הוא אמר: "אני חוקר ולומד ובודק את מה שהיה פעם". ואז הבת שלו שאלה אותו: אז מה היה פעם?

הילה: זאת בדיוק הסיטואציה.

קשר של צרכים משותפים וקשר של כמיהה

אילן: בגלל ש'קרוב אליך' הוא עלון של עובדי ה', נתחיל קצת גבוה. יש פסקה של הרב קוק שבה הוא מתאר את הכפירה. הוא אומר שהכפירה היא נסירה. מה שאני מבין ממנו זה שיש קשר 'אחור באחור' עם הקב"ה, קשר שיש בו הכרח. 'אחור באחור' הוא גם קשר של שיתוף צרכים – של החלקים היותר אחוריים באישיות. לא קשר שמגיע מתוך המלאות של האישיות של כל אחד מאיתנו. ב'אחור' אנחנו נראים אותו הדבר, אין ייחודיות, הדבק הוא העיקר. כשהדבק הוא העיקר – פחות חשוב להדגיש את הפנים. ה'אחור-באחור' הזה מחזיק, והוא החזיק במשך דורות. וכדי שיהיה מפגש אחר, צריך נסירה. הנסירה היא מסוכנת: אפשר להיפרד, אפשר להתרחק, ואפשר להתנתק לגמרי. אבל הנסירה היא איזושהי הזמנה למפגש עמוק יותר, שלם יותר.

הילה: אתה יכול לפגוש אפשרויות אחרות. יש בחירה חופשית. כשיש בחירה חופשית, יש גם אפשרות להתרחק. מה שהרב קוק אומר זה שכל המהלך הזה הוא מהלך אלוקי. יש פה סוד ה'. יש פה איזושהי מגמה אלוקית שהמטרה שלה היא בסופו של דבר להגיע למפגש פנים בפנים. יש לפנים-בפנים הזה את המחירים של הנסירה. אבל זה מהלך אלוקי, ככה הוא בחר להנהיג את העולם.

אני יכול להקשות עליכם, וגם להפוך את זה לאישי?

אילן: קדימה.

באיזה גיל אתם התחתנתם?

הילה: אני הייתי בת 24. אילן היה בן 22.

אתם הייתם צעירים ותמימים. עכשיו, מה הסיכוי שאנשים כמוכם, עם המוחין שלכם והפריחה האינדיבידואלית שלכם, היו מצליחים לעשות את אותו הדבר כעבור עשור? כשיש לנו את ההכרח הזה, שאנחנו כבר נשואים ורגילים לזה – יש לנו גב להישען עליו. כשאין אותו, האם זה בכלל פרויקט שהוא אפשרי? אתם, במקרה, וגם אני במקרה, התחתנו ממש צעירים, ביחס למה שנהוג בעם ואפילו במגזר. השאלה האם היינו מצליחים להגיד את כל הדיבורים של בחירה ופנים-בפנים וכולי, ואם בכלל היינו מצליחים להתחתן, עשר שנים מאוחר יותר? או שאולי זה שהתחתנו זה כי לא היו לנו כל החכמות האלה?

הילה: תראה, אני חושבת שההקשר שאנחנו מדברים עליו פה הוא לאו דווקא חתונה. אם אתה שם דגש על הפירוק של המשפחה, החוויה של הפנים-בפנים היא דבר שאנחנו פוגשים אותו יום יום, רגע רגע. בעצם, המהות של הקשר הזוגי שלנו היא שהקשר שלנו הוא לא 'אחור-באחור', אלא 'פנים-בפנים'. בעוד שאולי בדורות קודמים החיבור היה יותר אחור-באחור: אני מתחתנת, וזה בן הזוג שלי ל-50 השנים הבאות; לכל אחד יש את החברים שלו, לכל אחד יש את העיסוקים שלו, ובסופו של דבר מנהלים בית משותף, כי הצרכים משותפים. החיבור הנשמתי, העמוק, שמוכן לפגוש את האינדיבידואל שלי ומוכן לפגוש את האינדיבידואל שלך – זה אופי של קשר שאולי לא היה לפני 50 או לפני 100 שנה. זה אופי של קשר שיש בו שני אנשים, אינדיבידואליים, מאוד מלאים, מאוד שוקקים, שמעיזים להיפגש.

אילן: לפני שנדבר על רווקות, השאלה היא 'מה סוג הקשר שאנחנו כמהים אליו?' – האם אנחנו כמהים לקשר של שיתוף צרכים, או לביטוי רווח ומוטעה קשר של 'שלום בית', במובן של הרגעת המערכת שלא תתפרץ הר געש? אני מדבר על שינוי באופי הקשר. אני מדבר על הכמיהה שיהיו פה שני אנשים מלאים, סובייקטים, שגם יהיו נוכחים ובו זמנית יתנו ל'אחר' מקום, שגם יראו את עצמם וגם בו בזמן יפנו את המבט לשני – זאת כמיהה שאני חושב שלא הייתה הרבה דורות. כשהכמיהה מתגלה – היא מתגלה קודם כל בסיגים שלה. כמו כל כוח בעולם, כשהוא יורד הוא יורד עם הקליפה שלו – "קליפה קדמה לפרי". אנחנו רואים את הקליפה. הרווקות המאוחרת בעיניי היא גם כמיהה לקשר.

הילה: אנחנו מחפשים משהו אחר: סוג של קשר שיכלול את כל עולם האישיות שלנו. זה לא היה פעם.

אילן: גם בתוך זוגיות. בעבר היה מספיק 'להסתדר', היום – ברוך ה' – יש רצון למשהו אחר. אני לא חושב שיש לאנשים כלים לבנות את הדבר האחר הזה. זה מתגלה בזוגות יפים. אבל זה מתגלה בעיקר בזה שיש רצון למשהו אחר ואין כלים אליו.

הילה: ואז יש אכזבה מאוד גדולה. הגירושין הם אולי ביטוי של זה – כמו שאמרתי, יש בחירה, יש אפשרויות שונות. זה לא קיר. היכולת כל הזמן להסתובב בעולם ולפגוש כל מיני דברים, ועדיין להיות בקשר 'פנים-בפנים', זאת חתיכת אתגר מורכב שהקב"ה גלגל אותנו אליו.

ריחיים בצווארי – האם זה אפשרי?

אני חושש שאולי פשוט ניצלנו, קפצנו על הקרון האחרון של הרכבת האחרונה. אני באמת ברוך ה' זכיתי לזוגיות מדהימה, אבל אז לא ידעתי להגיד את מה שאתם אומרים היום, על כל המלאות הזאת וכל הנוכחות של הסובייקט. אם הייתה לי את הדרישה הזאת עד הסוף, אולי לא הייתי מסוגל להתחתן באמת. אני לא מכיר רף כזה של בדידות ושל כמיהה, למזלי. אבל אני חושב שאולי זה נהיה יותר מדי קשה.

אילן: למה? כי אם היית בן שלושים, מה היה קורה? תמשיך לרגע את השאלה שלך.

אם הייתי בן שלושים, הייתי מסור לקריירה, או לאיזה מפעל חיים, או לאומנות, ושם הייתי יוצא לידי ביטוי מהכוח אל הפועל בצורה קיצונית ובלתי מתפשרת. במקביל היו לי העדפות מאוד ספציפיות, ולא הייתי מתרגל לכל הבלגן שמתקיים בבתים אמיתיים מחוץ למגזינים שמצולמים היטב. היה לי קשה מאוד להיכנס לעול הזה ולשלם את כל המחירים שלו. יש תיאור של הפילוסוף שופנהאואר שאומר שאם אדם היה יודע במה כרוך להתחתן, ומה מעמסת החיים שזה יטיל עליו – הוא לא היה מסוגל לעשות את זה. אלא הרצון הכללי העולמי רודה בו: הוא חייב לקיים את האנושות, אז הוא מסיח את דעתו. האדם לא יודע למה הוא נכנס. אני לא יודע אם הייתי עומד בניסיון הזה. שופנהאואר עצמו, אגב, מעולם לא התחתן. אז אתם אומרים שיש פה מהלך אלוקי, עם סיגים, ואולי ניסיון שקשה נורא לעמוד בו – אולי כאנושות נתפרק מהמהלך ואז נעמוד בו – וזה מה שיש.

הילה: אני חושבת שההבדל בינינו לבין שופנהאואר זה שיש לנו אמונה שמי שמנהל את העולם הזה יודע מה הוא עושה. שהקשר הזוגי הוא לא רק 'ריחיים על צווארי' אלא הוא באמת הזדמנות להעמיק את עצמי. המפגש 'פנים בפנים' הוא הזדמנות עמוקה, כמו שמרטין בובר אומר: כשאני פוגש את האחר – אז גם האני שלי הוא אחר.

נראה לך שהאקסטרים הרוחני הזה של 'להעמיק את עצמי' הוא פיתוי מספיק חזק בשביל להתחתן? זה אפילו לא אקסטרים רוחני, זה אקסטרים התנהגותי: יש לי פיתויים עצומים, אבל אם אני אהיה בזוגיות מתוקנת אני אצליח לבנות את האישיות שלי בצורה שאף פעם לא הייתי יכול אחרת. האם הטיעון הזה יכול לפתות רווק זקן להתחתן? סליחה על ההשוואה: אבל גם ייסורים זה דבר שממש בונה את האדם, את הסבלנות שלו, את ההסתכלות שלו ואת הפרופורציות שלו, ועדיין רוב האנשים יגידו "לא הם ולא שכרם". ואני מרגיש שהפיתוי כן להתחתן הוא ברמה של האקסטרים של שכלול רוחני התנהגותי מידותי, והוא לא חזק ולא מושך מספיק כמו מה שהעולם החרוב מציע.

הילה: תכלס, אני חושבת שזה שאנשים עדיין מתחתנים זה לא בגלל שהם רוצים לעשות עבודת מידות. יש איזה תכסיס של הטבע שאנחנו נמשכים אחד לשניה בצורה כל כך עוצמתית שנראה שאנשים עדיין עושים את ה"שטות" הזאת. יש עדיין אולמות חתונה, אנשים עדיין מתחתנים. אין לי מושג למה… זה לא כדי לתקן את המידות שלהם, אלא יש איזו כמיהה עמוקה פנימית שהיא חזקה מאיתנו.

אבל מה תאמרי לאדם שאומר למה להתחתן, לא כשאני בחור ישיבה צעיר שכולם מתחתנים מסביבו ורוקדים "אשר ברא" והוא בתוך זה. ודאי שזו מצווה, אבל הוא רוצה להבין מה עומד מאחורי זה, ולמה עכשיו.

אילן: אני מזדהה עם זה שבו-זמנית עם שיש נסירה והיפרדות ולבד, יש גם כל הזמן כמיהה אל האחד. יש כמיהה לחיבור, ליחד. זה משהו שלא נעלם גם לא בגיל שלושים ובשיא הקריירה.

שלומי קשור בחוט אל שלומך?

באמת אנשים לא אומרים לכם משפטים כאלה? לא שואלים אתכם 'למה להתחתן?'

אילן: העבודה שלנו היא הרבה פעמים הפוכה. אנשים שמתחתנים והתפיסה שלהם היא לא תפיסה של נפרדות – גם זה לא 'פנים בפנים', אבל במובן אחר: הם לא ניסרו את עצמם. הם נכנסים לתוך קשר זוגי והתפיסה שלהם של זוגיות היא כל-כך של התמזגות, שהם לא מסוגלים לקבל את זה שעדיין אנחנו נשארים שניים. זה רוב מה שאני פוגש: אני לא פוגש אנשים נפרדים שאומרים שהם לא רוצים להיות אחד, אלא אנשים שהכניסה שלהם למרחב הזוגי מאיינת להם את התודעה הנפרדת שלהם ושל מי שעומד מולם. איך זה נראה? למשל, אם אני רוצה משהו אחד ואת רוצה משהו אחר – צריכים להבין שזאת לא תקלה, אלא זה הסיפור. אני לגמרי לא רוצה למחוק את עצמי, וגם לא רוצה למחוק אותך. אנחנו שוהים בתוך השניות הזאת. זה דבר שמאוד קשה לזוגות לשהות בתוכו. מהר מאוד עוברים למחיקה עצמית או למחיקה של האחר. היכולת לשהות בתוך קונפליקט בהכרה ובכבוד לנפרדות של כל אחד מאיתנו היא דבר שמאוד קשה לזוגות להיות בו. יש לזה עוד המון ביטויים. יש שיר יפה של זלדה, שאומר: "שלומי קשור בחוט לשלומך". זה משפט יפה, נכון? הוא מאוד רומנטי, אבל אנחנו מרגישים שהרבה פעמים הוא גם המקור לתקיעות הזוגית. הוא אומר שמצב הרוח שלי מושפע לגמרי ממה שאת חושבת, וממה שאת מרגישה. אנחנו בעיקר רואים תקלות של זוגות שנכנסו לתוך המערכת ולא שימרו את הנסירה. הם ניסו ליצור מפגש שהוא יותר אחור-באחור מאשר פנים-בפנים.

אפרופו "שלומי קשור בחוט לשלומך", פעם אמר לי הרב חננאל רוזן מ'יקר': "אתה לא יכול להיות יותר שמח מהילד הכי עצוב שלך". אתה חושב שההיזזקות הזאת והתלות הזאת הן משהו שצריכים לשחרר ולהשתחרר, ולא לסבול את האמפתיה הזאת?

אילן: אני חושב ש"שלומי קשור בחוט לשלומך", בצורה הלא-בריאה שלו, לא מייצר אמפתיה אלא סגירות והתרחקות. אם כל מצב רוח שלך משפיע עליי, זה לא גורם לי להיות יותר אמפתי אלא הפוך, זה גורם לי להיאטם מול זה, להתגונן או לנסות לפתור את זה. אני חושב שהנפרדות שמייצרת פנים-בפנים מאפשרת יותר אמפתיה מאשר הערבוב.

אבל אז זאת לא אמפתיה שבאה מן האו"ם?

אילן: זה יכול להיות, ואז זה לא 'פנים-בפנים' אלא רק נסירה. זה רק כתף אל כתף, במקרה הטוב. אבל אם אני סובייקט ואת סובייקט, אז האמפתיה שלי היא אמפתיה שלא מעורבבת. זאת דוגמה פנימית יותר לאופן שבו הנסירה עדיין נוכחת בפנים-בפנים.

הילה: אני חושבת שאבי שואל שאלות יותר ראשוניות והייתי רוצה לחזור אליהן לרגע. קודם כל, באמת למה לעשות את זה? עם כל התנועה של הרווקות המאוחרת והאינדיבידואליזם החזק מאוד שיש בדור שלנו שכולם בונים את עצמם ומשתכללים עד אין קץ – להיות בזוגיות זה מאוד קשה. לחיות עם אחר, להסתדר עם אחר – למה לעשות את זה? יש כאן שאלה אמיתית. אנחנו פוגשים הרבה זוגות שהם כבר בתוך המערכת, ויכולים אולי לשאול את עצמם אם להתחתן או לא. אבל התדר שנמצא בעולם הוא תדר ששואל, למה לעשות את זה? למה להיכנס לתוך הדבר התקוע הזה?

זה כמו שמי שגר בארץ מודע לזה שקשה לחיות פה, שיש טילים וכן הלאה, אבל הוא חי עם זה. אבל מי שגר מחוץ לארץ, למשל בארץ תיירותית שקטה כמו כריתים, יכול לשאול את עצמו: בשביל מה לעשות את זה? השתגעתי?

הילה: באמת אני חושבת שיש כמיהה פנימית מאוד עמוקה שנמצאת אצל כל אדם. יכול להיות שהיא לא מוסברת, וזה קצת קשור למקום התמים שתיארת כשהיינו בני עשרים. בכל אחד יש חלק תמים שהוא בן עשרים. יש חלק כזה שכמה להתאחד, שכמה להתמזג, להרגיש חלק. הנסירה היא רק שלב בדרך. אפשר להיתקע שם הרבה, אבל היא שלב בדרך לרצון להיות אחד.

שיקח את הכאב שבליבו

סליחה על ההשוואה, אבל אם הולכים לרמות של מהלך אלוקי, גם השואה היא מהלך אלוקי במובן הזה שזאת הייתה הבעיטה הכי גדולה לכיוון הקמת המדינה ושציונות זה אין ברירה, לכל הצדדים. אבל לאף אדם שנמצא בתוך השואה אי אפשר לבוא ולהגיד, "שמע, זה מהלך אלוקי של תחיית האומה…" אנשים שסובלים מרווקות מאוחרת, זאת שואה פרטית. אתם יודעים את זה יותר טוב ממני. זה עצב שאין לו קץ ואין לו תהום. יש פער עצום בין המוחין דגדלות של החשבונות של הקב"ה שהוא מנהל את העולם ויש לו מהלכים, לבין החיים בפועל של אנשים ובעיקר נשים. מה הייתם אומרים לאדם כזה ברמה הכי פשוטה שלו, איך לחיות עם זה? איך לחיות את ה"בינתיים", ומה לעשות עם עצמו כדי שזה ישתפר בהמשך?

הילה: קראנו פעם סיפור שמסופר בשם התלמידים של ר' אשר פרוינד:

"מעשה בנע ונד. שהיה אחד נע ונד, ולא רצה להתיישב בשום מקום, שהיה אומר: אם אקח בית זה ואתחייב – אולי יש טוב ממנו? אם אקח עבודה זו ואתחייב – אולי יש טובה ממנה? וכיוצא באלו דברים. והיה אומלל גדול, שרצה להתיישב במקום אחד, אבל משהגיע הרגע היה מתחיל לחשוב מחשבות כנ"ל ולא הצליח להתיישב בשום מקום. ובא לחכם, ואמר לו: בני, אתה מוכן להתחייב רק למי שיקח הכאב שבליבך, לכן אתה מפחד שמא לא יקח. ובאמת אין בכל הארץ מי שיכול לקחת מה שנתנו לך מהשמים. ומהשמים נתנו לך מתנה – כאב – כדי שיהיה חבל קשור מהשמים לליבך."

האיש הזה באמת מחפש משהו לא במקום, ואז הוא מקבל הנהרה למה הפרויקט שלו אבוד, וזהו. אין שם איזה "ובסוף הוציאה", "ובסוף הוא התחייב…"

הילה: נכון… ובאמת הוא אומלל גדול, והרווקות והכאב והשואה שרווק או רווקה חווים זה כאב שאין לנו איך לתאר.

אילן: וכך גם זוג נשוי שחווה קושי גדול. בעיניי זה אותו ציר.

הילה: נכון. יש לו ציפייה שבן הזוג שלו ייקח את הכאב שבליבו. לכן הוא נורא אומלל. יש לי ציפייה שמישהו יקח את הכאב שבליבי. לכן באיזשהו מקום, יכול להיות שהוא היה תחת החופה והקידושין, שהוא כן עשה את כל הדבר הזה, והוא מחויב. אבל הוא עדיין לא מצליח בפנים להתמסר, כי יש לו מחשבה שבן הזוג שלו יקח את הכאב שבליבו.

אני לא יודע למה לא… אני יכול להגיד שבאופו אישי אשתי לקחה לי את הכאב לגמרי. טוב, לא לגמרי, אבל 70 או 80 אחוזים.

הילה: ברוך ה' שלא לגמרי, שעוד נשאר משהו!

אילן: יכול להיות שזה בזכות זה שלא נפלת עליה, שלא ציפית ממנה לכך.

מה הכוונה "שיקח את הכאב שבליבו"? אם אדם חווה בדידות, הוא רוצה חוויה מתקנת. אם אדם חווה הורים דיכאוניים, הוא רוצה בת זוג מאפשרת. אם הוא חווה עוני, הוא רוצה חיים של עושר. הכאב שבליבו זה לא רק משהו פילוסופי-אקזיסטנציאליסטי לגמרי, אלו גם הצרות הפרטיות שלו.

הילה: כן, אבל בוא נראה מה קורה בשיח בין האדם הזה לחכם. החכם רואה שהאדם זה הולך בעולם ולא מצליח להתחייב, שלא להיסגר על עצמו, כי באמת יש לו פנטזיה או כמיהה שהוא יירפא. וואללה, זאת לא מספיקה, וההוא לא מספיק… תמיד יהיה מקום שאני אחווה שהשני לא באמת יכול לתת לי. החכם בא ואומר: נכון, הוא לא באמת יכול לתת לי. הוא לא באמת אמור לתת לי! אחד מהגורמים הכי גדולים לאומללות בזוגיות היא שאני נורא עסוק במה שבן הזוג אמור לתת לי. שהמילה "אמור" (Amour) – אהבה – הופכת להיות "אמור", צריך.

האם מה שאתם אומרים זאת לא הדרשה הרגילה שאומרת, "אנשים ראו דיסני וחושבים שיהיה להם עושר ואושר עד עצם היום הזה. רבותיי, להתעורר!". האם מה שאתם אומרים שונה מזה, מעבר לזה שזה יותר ברסלבי ומתגלגל על הלשון? יש לאדם ציפייה שמביאה אותו לקשר, ואת אומרת לו: זה לא יקרה. אז בשביל מה להתחתן? בשביל כל מה שאני לא רוצה? מילא שדיסני לא יקרה, סבבה, גם אני לא נראה כמו בדיסני. אבל לפחות את הכאב שבלב תיקחו!

הילה: הציפיה שיש לי מאילן, למשל, לא מאפשרת לי באמת לפגוש אותו, וגם לא לפגוש אותי. כי הוא "אמור". הוא אמור לספק לי דברים מסוימים, הוא אמור לתת לי דברים מסוימים – להביא לי פרנסה, או אהבה, או חום, או ילדים – וכל עוד אני עסוקה בלצפות ממנו וכמובן להתאכזב ולהיות אומללה שהוא לא מביא לי, לא פגשתי אותו. לא היה לי מספיק חופש כדי לפגוש את האדם שנמצא שם. זה ה"פנים-בפנים" שדיברנו עליו. וכמובן שגם לא פגשתי את עצמי, כי כל-כולי עשויה מהכאב שבליבי. זה מה שאני מביאה לקשר.

קפוץ על הרכבת

אבל לכתחילה כשפגשת אותו, מה שרצית ממנו זה לא שהוא בן אדם מעניין. את לא הולכת להתמסר אליו כי הוא בן אדם מעניין – אולי גם לא מעניין, אלא שהוא הוא. גם כשאני אומר, "אני רוצה את האדם המעניין הזה", אני רוצה שהוא ימלא משהו בחיי. תמיד אני מגיע לקשר, ואפילו לספציפיות של קשר, מתוך אי-אלו חורים בלב שאני רוצה לסתום, או לרפא. ואחר כך אתם אומרים לי, רגע, אני ניגש אליו רק לפי מה שאני רוצה ממנו ולא לפי מה שהוא בעצמו. אבל אנחנו אף פעם לא מדלגים לפלוני רק כדי לפגוש אותו.

אילן: בוודאי שיש פה כמיהה לקשר מלא. אבל כמו שאמרתי: אנחנו פוגשים את זה רק דרך כמיהה וחוסר מוכנות לעשות משהו עם אחריות אישית כדי שזה יקרה. יש לנו כמיהה לקשר אחדותי מלא, אבל אין לנו מוכנות להבין שכדי שזה יקרה זה לגמרי אחריות שלנו. לשבור את התלות ואת המקום שאני ניגש לקשר רק כי אני רוצה להיות נאהב. יש לנו כמיהה למשהו בלי מוכנות לנוע לשם. אני כן מאמין שאפשר לאהוב מהמקום החזק שלנו, הגבוה שלנו.

מה היית אומר לרווק או לרווקה הטיפוסיים בסיטואציה הזאת? נגיד שמישהו יקרא את זה ואתה יכול לנסח מכתב שלוח אל ליבו: מה הייתם אומרים לו בתקופת ההמתנה לרכבת שלו?

הילה: ההמתנה לרכבת הזאת באה מציפייה לרכבת מאוד מאוד מסוימת, שאני לא יודעת אם אי פעם תגיע. אני לא אופטימית בהמתנה האין סופית הזאת לרכבת. מה שבא לי להגיד לו זה: תעלה. תעלה לרכבת! זה אולי נשמע חסר אחריות. קודם כל תעלה לרכבת, ולאן שהיא תיקח אותך היא תיקח אותך. איך אתה יכול להמתין לרכבת כשאתה לא יודע איך היא נראית מבפנים? תיסע! סע קדימה.

אתם מדברים על זה שמחפשים קשר מאוד ספציפי ומלא ואינדיבידואלי שאין בו מחיקה ויש בו פנים וכן הלאה, ושזאת הסיבה שכל הקשרים כמו של ההורים וכל האפשרויות הלא מדויקות חלפו על פניו, ולכן הוא מחכה עד שעת לילה מאוחרת לרכבת… ובסוף את אומרת לו: חביבי, אין יותר רכבות, תעלה על משהו ותעוף לי מהעיניים!

אילן: אני חושב שהם מחכים לרכבת כ'צרכן', לא כ'יצרן'. יש כמיהה לרכבת המסוימת, ואנחנו בעד. מגיע לך! זה העולם, לשם העולם הולך, בפחות מזה אנחנו לא נסתפק. אבל זאת לא תפיסה שאומרת שנעשה אודישנים למי שיבוא ויעשה לי קשר כמו שאני רוצה. זאת תפיסה של 'יצרן', שאומרת: וואלה, אם יש פה כמיהה – אז יש אפשרות ליצור את זה. אם אני עולה על הרכבת ואני בתנועה יצרנית – קורים דברים. אני יכול לבחור לאן להסיע אותה. אני יכול לנהוג את הרכבת בעצמי. התודעה ש'מישהו יקח את הכאב שבליבי' – זאת עדיין תודעת 'צרכן', שרוצה שמישהו יבוא ויאסוף אותו. על גבי כל מה שאני אומר, קטונתי. כאב של רווקות זה שואה, זה סבל נוראי. לא חוויתי אותו, ואני לא חושב שאני יכול להגיד למישהו שהוא טועה.

אלו באמת הדמויות שכאב הדור וכאב התקופה מתנגשים בהם בעוצמה. מי שנשוי ולא חווה את ה'אחור-באחור' של ההורים, יש לו כאבים אחרים. אבל זה לא אותו הדבר. בכל מקרה, מה שאתה אומר אילן זה שאולי הבעיה ברכבת זה שהיא נוסעת על פסים קבועים מראש. אבל אתה אומר לבן אדם, בוא תעשה אתה סטארט-אפ של רכבת שהיא לא כבולה לפסים קבועים, ותוכל לדהור איתה בנתיב חדש.

הילה: אתמול נסעתי ברכבת, ופספסתי את הרכבת – שכחתי לעלות על הרכבת הנכונה. יצרתי לעצמי מסלול אחר – במקום לנסוע לבית שמש נסעתי למודיעין וביקשתי מהבת שלי לאסוף אותי. כל הדרך הייתי מוטרדת מזה שבפלאפון שלי שילמתי לתחנה בבית שמש, ושאולי לא אצליח לרדת מהרכבת. אבל נגנבתי מזה – כשהגעתי ליעד, הוא ידע שאני במודיעין! זה היה כאילו שהוא הלך עם הבחירה החדשה שלי. כאילו אמר לי, בסדר החלטת לעלות על הרכבת הזאת אז אני איתך, תמשיכי לרכבת הבאה. אני באמת חושבת ששני הדברים לא סותרים אחד את השני. "לעלות על הרכבת" פירושו: להיות אקטיבי. מה שבסופו של דבר משמעותי וחשוב הוא לא עם מי אני מתחתן, אלא איזה קשר אני רוצה. איזה קשר אני מחפש. כשאני שואלת את עצמי את השאלה הזאת, יש לי יכולת של 100 אחוזים על 50 האחוזים של הצד שלי בקשר. בדרך כלל החוויה של רווק או רווקה זה שיש לי רשימת מכולת של דברים שאני צריך או רוצה ואני צריך לחפש את האדם ההוא. או שיקח את הכאב שבליבי, או שיהיה מספיק דתי, מספיק נראה טוב וכן הלאה. אנחנו שמנו לב שמגיעים אלינו זוגות שבהם בן הזוג ענה בדיוק על הרשימה, וגם בת הזוג ענתה על הרשימה שלו. אבל שניהם לא שמחים. הקשר שלהם הוא לא מה שהם מחפשים. יש אותו והוא מדהים, ויש אותה והיא מדהימה, אבל מה שקורה ביניהם זה לא מה שהם זקוקים לו. כשאני מחפש קשר, וכשאני מבין שמה שחשוב פה בסופו של דבר זה הקשר בינינו, נקודת המוצא היא שאני יכולה להשפיע על הקשר שלנו. כל הזמן האופן שבו אני אביא את עצמי אל הקשר ישפיע על האופן שבו הוא יביא את עצמו אל הקשר, ומה שיקרה זה הריקוד המשותף שלנו. והריקוד המשותף הזה הוא משהו שכל הזמן משתנה, כמו הרכבת הזאת שעליתי עליה ועכשיו היא נוסעת למקום אחר. את הרכבת הזאת אפשר כל הזמן לשנות בהתאמה לצרכים שלו ולצרכים שלי, ולחיים שלנו. יכולים להיכנס לכאן יותר הומור, יותר כובד, יותר תשוקה, היא כל הזמן להשתנות. היא הרבה יותר דינמית מאשר רשימת המכולת שלי או רשימת המכולת שלך.

5 הפרמטרים

ברור לי שעל נתוני הפתיחה של בן הזוג אין לי השפעה. אני יכול להשפיע על נתוני הפתיחה שלי ואז באופן עקיף בדייטים המניה שלי תעלה ואז אני יכול לצפות ליותר. אבל זה לא מה שאת אומרת. הנקודה היא שברגע שאני בקשר בדינמיקה מסוימת, אני לומד את זה ומגיב לזה. כמו שילדים לומדים שלכל מורה יש את הסגנון שלו, ולומדים אצל מי מותר לאכול, אצל מי אסור, אצל מי מותר לספר בדיחה ואצל מי אסור לדבר בלי אישור בכתב. תוכלי לתת לי עוד מילים, או עוד הצעות חיוביות איך לחשוב על זה?

הילה: אנחנו פורשים את זה למפה שמורכבת מחמישה פרמטרים, ומאפשרת לאנשים לבדוק את התיעדוף שלהם. אני לא אציע להם איזה סוג של קשר כדאי שיהיה להם, אלא אברר איתם איזה סוג של קשר הם רוצים שיהיה להם. מה חשוב להם יותר מדברים אחרים.

מרתק! מהם חמשת הפרטמטרים האלה שאיתם משחקים בתיעדופים?

הילה: פרמטר אחד זה הפרמטר של הביטחון בקשר. עד כמה חשוב לי שבקשר שלנו יהיו ביטחון, תחושה של עוגן, יציבות, מחויבות, ציפיות, ביתיות, משהו שיש בו שקיפות, תחושה שיש קירות בבית? זה אינדיבידואלי. יש אנשים שזה מאוד קריטי להם.

אילן: אם חשוב לי ביטחון, אני אביא ביטחון למרחב. גם בצורת ההתנהלות במפגש, וגם אני מביא חלקים שלי שמייצרים ביטחון. למשל, כנות, ביתיות, נוכחות.

אם בן הזוג כל הזמן מאותת שהוא לא סגור שהוא בקשר, או אפילו מתלוצץ על זה, הוא מערער את היסוד הזה.

הילה: נכון. ויכול להיות שהוא רוצה להביא למפגש משהו אחר. המקום הקוטבי לביטחון הוא התשוקה. להביא התחדשות, להביא תנועה, מסתורין, הרפתקאה, חידוש. זה צורך אחר בקשר, צורך בחיות, באנרגיה, באש.

אילן: וגם לגביו, אנחנו יכולים כל אחד בקשר להביא אנרגיה שמשפיעה עליו, שמשפיעה על שנינו. פרמטר שלישי הוא האינטימיות הרגשית, המקום שבו אנחנו יכולים שנינו להיות חשופים באופן מלא, פתיחות, רגישות, הקשבה, שיתוף, והצד הרגשי.

והצד הקוטבי של זה יהיה העצמה ומורל?

אילן: הצד הקוטבי של זה הוא השותפות המעשית, היכולת להיות ביחד בתכלס של החיים, ולא רק בממדים הרגשיים, וליצור דברים.

אם אחד נמצא שם ואחד שם, זה מתכון למתחים.

הילה: גם אם כל אחד נמצא במקום אחר קצת, לכל אחד יש אחריות על 50 האחוזים שלו. אם לי יותר חשוב שתהיה בינינו שותפות מעשית, אני יכולה להביא פעולות או אנרגיה שמסייעת לזה. זה לא על חשבון שום דבר.

אילן: החמישי זה החיבור הרוחני, האינטלקטואלי. שאנחנו נפגשים לא רק במרחב הרגשי-הנפשי או המעשי אלא גם במרחבים של רוח, של עבודת ה', של חיפוש, של אינטליגנציה, של חזון משותף, של ערכים, חינוך ילדים. גם בזה, אני יכול להגיד: "אני מחפש מישהי עם יראת שמים". אבל האם זה שלה ולו יש יראת שמים, אומר שגם בינינו תהיה יראת שמים? האם זה מחייב שהשמים יהיו נוכחים בינינו? כדי שהשמים יהיו נוכחים בינינו, זאת יותר שאלה של מרחב, ולא של האישיות של האחר.

מה שחשוב להגיד בהקשר לכך, זה שהדבר הזה כבר מוציא מעמדת הצרכן שמחכה שיבוא המוצר שהוא מחפש. זאת תודעה אחרת לחלוטין; תודעה שיש פה משהו שאנחנו בונים אותו ביחד. זאת תודעה של מעצב פנים.

הילה: לחלוטין. וזאת גם אותה הסיבה שהרבה אנשים מתגרשים: כי בתור צרכן, לא קיבלתי את מה שציפיתי לקבל. אני רוצה להחזיר את המוצר הזה.

ופה בעצם קניתי רק חומרי גלם.

הילה: כן, חומרי גלם ליצירת הדבר המשותף הזה, שהוא המרחב הזוגי שלנו. איך נראה המרחב שבינינו? בכל רגע אפשר להשפיע על זה.