"דרור, אני אומר לך, זה רציני. עכשיו ראיתי ידיעה בערוץ שבע. הנה תסתכל: "דרמה לפני ליל הסדר! המילה יחץ נעלמה מכל ההגדות לפסח. התעלומה בבדיקה ואין קצה חוט מה גרם לכך". קראתי את הידיעה ולא האמנתי למראה עיניי. זה באמת נכון! איזה מוזר!
זה היה אתמול, כשהרב מנחם התחיל ללמד אותנו על ליל הסדר, הוא ביקש מאיתנו להביא הגדות לכיתה ויחד התחלנו לקרוא בהן ולהסביר כל מיני הסברים יפים. הרב מנחם סיפר לנו סיפורים וכל פעם נתן לנו פתק קטן מנויילן, עם רעיונות ו"וורטים" שנוכל להגיד בעצמנו על שולחן ליל הסדר. את כל הפתקים המנויילנים השחלנו לטבעת כזאת, כמו של מחזיקי מפתחות. זה היה ממש מגניב. כבר ראיתי את עצמי משתף בדברי התורה האלה, ואיך סבא משה מבסוט ממני. ואז כשהגענו ליחץ, הקטע הזה ששוברים את המצה לשני חלקים ואחד מצפינים לאפיקומן, פתאום נחשון צעק: "וואי, איזה הגדה סוג ב' יש לי, תראה הרב, דף חלק במקום יחץ. מה זה, נגמר להם הדיו בבית דפוס?" שנייה אחר כך יהודה מראה לנו שגם אצלו הדף חלק בחלק של יחץ, ואז התחילה מהומה ענקית, כשכולם גילו שהחלק הזה נעלם פשוט אצל כולם!
יצאנו לכיתות אחרות שגם כן למדו הגדה ואצל כולם החלק היה חסר. רצנו לספרייה, הוצאנו הגדות ישנות שהיו שם – אותו הדבר! אלי רץ לבית הכנסת לבדוק את הסידורים שיש בהם את הקטעים שאומרים בהגדה, אולי זה יהיה אחרת, אך לא ולא. גם שם אין יחץ. איזה לחץ.
אמא חשבה שאני מסתלבט עליה, חני צחקה עליי ואמרה שאני מדמיין, אבל גם הן הוציאו את ההגדות שלהן. אמא את ההגדה של הרבנית ימימה, וחני את ההגדה שהמדריכה מהאולפנה הכינה לשכבה עם תמונות שלהן, וגם הן היו בהלם! גם שם יחץ פשוט התעופף כלא היה, והשאיר דף חלק שמראה שפעם הוא דווקא היה ועוד איך.
באותו לילה קמתי באמצע הלילה לשתות מים, ותוך כדי שאני מהלך בחושך ככה פתחתי לראות אולי יחצנו חזר הביתה… אבל הדף בהגדה שלי היה בצבע לבן זוהר, ריק ממילים.
בימים הבאים, זה היה הנושא המדובר עד שהגיע גם לחדשות. לא הועילו הדפסות של הגדות חדשות, מיד אחרי הדפסתן המילים התאדו, והאותיות פרחו באוויר.
המקובלים ניסו על ידי תפילות, כוונות וייחודים, למצוא פתרון לתעלומה. הרבנים הראשיים וגם כמה רבנים חשובים אחרים התכנסו כדי לטכס עצה. נציג הרבנים יצא מן הפגישה הבהולה היישר למסיבת עיתונאים עם הצהרה תקשורתית. כל כלי התקשורת מכל הסוגים היו שם, אפילו כתבים זרים ממדינות אחרות. המיקרופונים הופנו אליו, והמצלמות התקרבו אל פניו. הוא פתח ואמר:
"עם ישראל היקר, כולנו ידענו שהשנה אנחנו הולכים לחגוג חג פסח מיוחד ושונה. מאז שפרצה המלחמה בשמחת תורה, ימים קשים עברו עלינו, ספגנו אבדות רבות, ונשמות קדושות עלו בסערה השמיימה. אנחנו מתפללים שאת החג נוכל לחגוג יחד עם השבויים שעדיין נמצאים בידי הרשעים בעזה. הלב שלנו יוצא אליהם ואל המשפחות היקרות שלהם. המוני אנשים יהיו מגוייסים בליל הסדר השנה, כוחות רבים פרושים בכל הגזרות. הרבה משפחות יחגגו את החג ללא אבא, אח, או בעל, וזה אתגר מורכב מאוד. את כל זה ידענו. ועכשיו נראה שמשמיים רוצים לרמוז לנו עוד משהו, המילה "יחץ" נעלמה מכל ההגדות, זה פלא שלא קרה מעולם. אין אנחנו יודעים מחשבות שמיים, אבל אין ספק שיש כאן אזהרה. אנחנו משערים שרוצים להזהיר אותנו שלא ניכנס לחג כשיש בינינו מחיצות. זה בדיוק היחץ. שלוקחים את השלם ושוברים אותו, וכשמדובר במצה, אז גם יש הרבה פירורים…
"אני מבקש בכל לשון של בקשה, שכל אחד יעשה חשבון נפש בעצמו, ויחשוב איפה הוא יכול לקרב ולהתקרב. בשולחן החג, אין לדבר על פוליטיקה, גם בעיתונים וכל אמצעי המדיה, לא לכתוב דברים מפלגים, רק דברים מאחדים. נראה אולי נצליח להפך מציאות.
"בכל מקרה, אם יחץ לא יופיע בליל הסדר בהגדות השונות, החלטנו שאין מקיימים השנה יחץ, ולכן האפיקומן מבוטל. זה רצונו יתברך, עם כל הצער והאכזבה. אנחנו רוצים לעשות את רצונו. אפשר לחלק לילדים מתנות והפתעות ללא קשר לאפיקומן. יהי רצון שנראה ישועות ונחמות ועוד נזכה לעלות החג הזה לירושלים הבנויה."
הרב סיים את דבריו, והתחיל מבול שאלות של הכתבים. אני הפסקתי את השידור הישיר שצפינו בו במחשב. אבא ואמא היו חמורי סבר, נוגה הקטנה התחילה לבכות: "אני לא מאמינה שאין השנה אפיקומן! כל כך חיכיתי לזה. לא אכפת לי מהבית בובות שאני רוצה שתקנו לי, אני אוהבת את החוויה שסבא מחביא את האפיקומן, ואני הולכת עם הבנות דודות לחפש אותו, זה הכי כיף בכל ליל הסדר. אוף! זה לא פייר! זה יהיה ליל סדר משעמם!"
אבא ואני חזרנו משריפת חמץ, עם בגדים שמריחים נורא ועם הרגשה חמצה בלב. ארזנו את המזוודות לנסוע לסבא וסבתא, ולא שמנו שירים שמחים ברקע. המלחמה עדיין נמשכת, וההגדות נשארו חסרות. האווירה הייתה כבדה.
כשהתיישבנו לשולחן הסדר, חסרים ומדוכדכים, הבחנתי שפניו של סבא זוהרות כאילו כלום לא קרה. הוא היה קורן מאושר ואולי אפילו מקדושה, לא יודע איך לקרוא לזה. הוא התחיל בקידוש ואמר כל מילה בכוונה ובשמחה עצומה. כשהגענו לכרפס אמרתי פירוש יפה שהיה לי במחזיק מפתחות, וסבא באמת היה מבסוט. מיד אחרי הכרפס כולנו נעשינו רציניים פתאום ודילגנו על העמוד הריק שבהגדה שלנו. קיבלנו את הגזירה. השנה אין יחץ. ואין אפיקומן.
סבא המשיך כרגיל ולקח את המצה האמצעית והתכוון לחצות אותה.
כולנו הסתכלנו אחד על השני ואבא היה הראשון שהעז ואמר: "אבא, אמממ, אולי לא שמעת בחדשות, אבל השנה לא חוצים את המצה האמצעית. תסתכל, אתה רואה שחסר לך בהגדה את היחץ?"
סבא צחק בקולי קולות. "תגידו לי, מה זה? אתם שתיתם כבר ארבע עשרה כוסות שככה אתם אומרים שטויות? מה זה יחץ נעלם, מה הוא כלכלב שהלך לאיבוד?"
התקרבתי להגדה של סבא, "הנה תראה סבא אתה רואה שפה היה צריך להיות…
"היי, תראו כולם, לסבא יש יחץ בהגדה. וואו, איזה קטע!"
"מה?? לא יכול להיות! זה לא הגיוני!"
כולם התקרבו להגדה של סבא, הצטופפו סביבו ולא האמינו למראה עיניהם! היחץ התנוסס שם במלוא הדרו, כאילו היה שם מאז ומעולם ולא גרם לאף מהומה. רצינו לשאוג משמחה, רצינו להתלהב, אבל סבא המשיך את הסדר ורק פנה אלינו:
"ילדים שלי, אתם שומעים? בליל הסדר הכל מסודר, הכל מאורגן, יש סימנים, יש תהליך. סוף סוף.. בכל זאת… ליל סדר.
"אבל אתם שומעים, ילדים שלי, גם בדרך של עם ישראל, שהיא לפי הסדר שה' קבע לנו, גם בה יש משברים, והמשברים האלה כואבים. אין יום שאני לא נזכר בהורים שלי. באותו ליל פסח איום ונורא. כשנכנסו החיות האלה ודרכו לנו על המצות שהשגנו בחירוף נפש. לקחו את אבא ואמא ולא ראיתים עוד. הייתי ילד קטן, הכנסתי לפי את המצות המרוסקות והבזויות והרגשתי איך שהדמעות המרות שלי מתערבבות עם פירורי המצה. יצאתי ידי חובה בפסח, מצה ומרור. את קרבן פסח שלי הקרבתי, והמצה והמרור שלעסתי בכו בתוך מעיי.
"כשאנחנו שוברים את המצה האמצעית אנחנו צריכים לזכור: אין גאולה בלי משברים בדרך! את הסוף אנחנו יודעים. הסוף יהיה טוב. בסוף תהיה גאולה שלימה. זה בטוח. אבל הגאולה מגיעה קמעא קמעא. כשאנחנו נחצה עוד מעט את המצה אנחנו ניקח את החלק הגדול שלה לאפיקומן. כדי להגיד עליו את ההלל. זה החלק הגדול. זה "הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא".
"אבל, ילדים שלי, החלק הזה שמסמל את הגאולה הוא צפון, הוא יהיה מוחבא. ה' רוצה להראות לנו שהוא נמצא גם בהסתרה שבתוך ההסתרה. וזה לפעמים מאוד מאוד קשה. ומי יגלה אותו, את האפיקומן, מי?"
כל הנכדים והנינים צהלו במקהלה: "אני", "אני", "אני".. כל אחד רצה להיות זה שימצא את האפיקומן ויקבל את המתנה.
סבא צחק בקול, העביר אצבעותיו בזקנו והמשיך: "אתם הילדים שלנו, אתם הניצחון שלנו, אתם התקווה שלנו! "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" כל דור חייב ללמד את הדור שאחריו לצאת ממצרים כל הזמן. כל שנה מחדש! אתם השמחה שלנו. בכל פעם שאני מחביא את האפיקומן, אני נזכר איך הייתי מחביא את עצמי, מסתתר ימים ולילות, שבועות רבים, בורח ממקום למקום, יהודי נרדף ובזוי. ועכשיו אני זוכה לשבת עם המשפחה שלי בארץ הקודש עם שולחן כזה מפואר מלא בכל טוב, פלאי פלואים, לא יכול להתרגל לזה! אתם הדור של הגאולה, אתם הילדים שעליהם דיבר הנביא כשראה ברוח קדשו ילדים משחקים ברחובות ירושלים! אתם עיקר ליל הסדר, ואתם צריכים למצוא את השבר הגדול של המצה, כי התפקיד עובר אליכם!"
יאיר הקטן עלה על סבא וחיבק אותו. "אתה יודע סבא, למדנו בתלמוד תורה את הפסוקים של פרשת "וישלח" וגם שם כתוב "יחץ". "ויחץ את העם". כשיעקב ניגש למפגש עם עשיו הוא עושה לעם "ויחץ". זה אותו הדבר?"
"נו, נו, מה אתם אומרים… יש לי פה עסק עם תלמידי חכמים", צחק סבא בקול וקמטים רבים הצטופפו בצידי עיניו. "תראי מה זה, ציפורה, את האמנת שככה הצאצאים שלנו יהיו גדויילים בתויירה? זה בדיוק הלילה לשאול שאלות, זיסל'ה שלי! תמיד תשאל, תמיד תרצה לדעת עוד!" הוא נתן ליאיר צביטה מתוקה בלחי.
שירה אחותי שהתחילה ללמוד במדרשה השנה אמרה: "יאירוש, איזו שאלה מהממת! אולי באמת יש קשר. זה אמנם היה לפני כמה שבועות, אבל אני זוכרת שזה תפס אותי. בשיעור פרשת שבוע על פרשת "וישלח" עם ראש המדרשה הוא הסביר לנו פירוש של האור החיים הקדוש על ה"ויחץ" של עשיו:
"חיצה העם, חצי הראשון מראים פני אהבה וחיבה כאח לאחיו, וחצי מחנהו מוכן ומזויין"
"יעקב לא רק חילק את העם לחצי באופן טכני, למי שמקדימה ומי שמאחורה כדי שלא יהיו כולם דבוקה אחת. מעבר לכך, הוא התכוון שהחלק הראשון שעשיו יפגוש יתנהג אליו כביכול במתק שפתיים, בגעגועים לאח אהוב… אבל אם עשיו לא יקנה את זה… אוהו… יחכו לו במחנה השני כלי נשק ומלחמה.
"אני זוכרת שכשהסתיים השיעור, והרב יצא מהכיתה, חשבתי כמה עצוב זה שכך צריך להתנהג עם אח, כשהפה והלב אינם שווים. ליעקב כמובן לא הייתה ברירה, אבל אנחנו צריכים להתכוון ב"יחץ" שלנו בדיוק ההיפך. להתפלל שנצליח להסיר את המחיצות בינינו. יצאנו למלחמה השנה והיינו כל כך מאוחדים סוף סוף, אסור לתת לזה לנזול לנו מבין הידיים. פשוט אסור".
אמא הוסיפה: "את כל כך צודקת שירהל'ה, חצי שנה אנחנו במלחמה, אנשים רבים חסרים לנו מאוד. יותר מתמיד צריך להתכוון ביחץ שהחלק הגדול, החשוב, הוא הקובע. המשותף לנו והמאחד הוא גדול הרבה יותר מהמפריד. כולנו מתפללים לשובם של החטופים, כולנו רוצים לחיות כאן בשלווה.
"המחלוקות לא מסתיימות, הן רק נעשות גדולות יותר, המלחמה עוד לא הסתיימה וכבר מחפשים אשמים. ההפגנות ששקטו לזמן מה, חזרו ביתר שאת וביתר עוז, ואם לא היה מספיק לנו, עכשיו גם כל עניין הגיוס של החרדים צף ועלה, ויש שאלות נוקבות שצריכות להישאל, שלא תבינו לא נכון, כל ליל הסדר הזה אנחנו מעלים קושיות, השאלה איך נצליח להישאר אחים עם המחלוקות המוצדקות ככל שיהיו…"
עכשיו היה תורו של אבא להוסיף: "כתוב בגמרא, "אמר רבי אלעזר: מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים", והרי למה נחרב בית המקדש? בשל שנאת חינם שהייתה בין הבריות. אם כן, ברגע שנסיר את המחיצות בינינו, נאהב, נתקרב, נזכה באהבת חינם לבנות את בית הבחירה. הבחירה בידינו! וכך נזכה לשבור גם את מחיצת הברזל שמפסקת בינינו לבין אבינו שבשמיים, זו שמפסיקה מאז שאנחנו פסקנו מלהתנהג כאחים. אנחנו תפילה שמתוך השבירה של המצה ביחץ, נזכור שאין שלם מלב שבור. ודווקא מתוך כך נזכה לבניין שלם!"
בזמן שנאמרו כל הדברים היפים והמרגשים, התחילו להגיע המון אנשים. השמועה שיש לנו הגדה עם יחץ, פשטה בכל הבתים מסביב. סבא וסבתא גרים בקצה בני ברק, ממש בגבול עם רמת גן, ולכן באו אנשים בכל מיני צבעים וסגנונות. שטריימלים לצד גופיות, אנשים עם הגדות ביד לצד אנשים עם פלאפונים ביד. הם הצטופפו בדירה של סבא וסבתא. בתחילה דפקו בדלת, עד שהדלת נשארה פתוחה. אנשים המשיכו לנהור, מילאו את חדר המדרגות ואז את החצר המשותפת. אפילו ברחוב התחיל נחיל אנשים לעמוד ולחכות. כולם רצו שסבא יעשה את היחץ וייתן להם חתיכה ממנו… טוב, כנראה שעם ההמון הזה יהיה פירור לכל אחד… עכשיו נפל לי האסימון למה דווקא סבא זכה שהיחץ נשאר אצלו. כי אין פה יחץ. יש פה יחד.
סבא התרגש מהמעמד, האמת גם אנחנו… הוא זרח מאושר באור יקרות, ונטל מתון מתון את המצה האמצעית. שקט שרר בבית וברחוב. ציפור לא צייץ ועוף לא פרח כשסבא שבר את המצה, ונדמה כי את קול שבירתה שמעו מסוף העולם ועד סופו.
