הימים הללו של ערב פסח שונים מכל שנה. אולי רק בערב פסח של הקורונה הרגשנו משהו דומה, אבל שונה. משהו מתרחש בעולם, משהו גדול קורה בארץ ובלב של העם. הרבה שאלות נשאלו בחודשים האחרונים, ובשבועות האחרונים עוד יותר. וארצנו הקדושה נבוכה.
חיפשנו לדבר עם דמות שממששת ללא הפסקה את הדופק של העם, שערה למתרחש ומסתכלת במבט רוחב על המציאות, ויכולה לספר לנו סיפור של ביטחון ואמונה – ברוח ליל האמונה השנתי, ליל הסדר. סיפור אמיתי על מציאות אמיתית, שלפעמים צריך להרכיב את המשקפיים הנכונים כדי להכיר בה ולראות אותה.
חיפשנו ובסוף מצאנו הכי 'קרוב אליך' את הרב משה שילת. במשך שנים הוא עסוק באיחוד השורות וקירוב הלבבות בין המגזרים השונים, גם באמצעות הפצת החסידות והנגשת היהדות להמונים מרקעים שונים ומגוונים. ועכשיו, המראות והקולות מהשנה האחרונה בה נוצר לכאורה קרע עמוק בעם, ולאחריהם השבר הגדול עם פרוץ המלחמה, רק גורמים לו להמשיך יותר ויותר במלאכתו.
הרב שילת הוא האיש שמאחורי הגליון אותו אתם מחזיקים ביד עכשיו, וידיו רב לו בתחומי קירוב והפצה רבים מספור. לרבים מאיתנו הוא מוכר משבוע "צמאה", לחלק מאיתנו מהתכניות של 'תורת חב"ד לבני הישיבות' ומדרשת מעיינותיך, אבל הפחות מוכר הוא רוב עיסוקו – ניהול שלוש פלטפורמות ענקיות של הפצת יהדות לצעירים בישראל: נערים, חיילים וסטודנטים.
כואב בגוף, חופשי בנשמה
הרב שילת, אנחנו נמצאים בימים הסמוכים לחג הפסח תשפ"ד, שבאים על רקע לא פשוט של כל מה שקורה סביבנו בחודשים האחרונים בכלל ובשבועות האחרונים בפרט. עם איזו תחושה אנחנו צריכים להיכנס לחג?
נכון, יש הרבה רעשיים מסביב ואי אפשר להתעלם מהם, אבל כיהודים יש לנו כוח לשים לרגע את כל הדברים בצד ולחזור אל נקודות היסוד הפשוטות שלנו. אנחנו מאמינים בני מאמינים, ונמצאים בחודש של ניסי ניסים (והשבוע זכינו לטעום אותם!). אנחנו נכנסים לחג עם ביטחון שהקב"ה מנהל את העולם, ו"נצח ישראל לא ישקר".
הגאולה שלנו התחילה ביציאת עם ישראל ממצרים, אבל תושלם רק בביאת המשיח בגאולה השלימה. אז יתגלה האור האלוקי בעולם בצורה מוחלטת, ואז גם יושמד כל הרֶשע ויימחה שמו של עמלק. בינתיים אנחנו נערכים ועומדים הכן בציפייה להתגלות הגדולה של "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".
תוכל לתת לנו טעימה מהמסר המרכזי של תורת החסידות על פסח?
יש מאמר מיוחד בספר הזהר הקדוש על יציאת מצרים, שם הוא שואל: מה עומד מאחורי זה שהקב"ה כל כך משבח ומשתבח ביציאת מצרים? הרי הוא הבטיח מפורשות בברית בין הבתרים "ואחרי כן יצאו", אז מה הסיפור הגדול?
מוסבר שם שהקב"ה אכן הבטיח שיוציא אותנו ממצרים – אבל הכוונה לגופים של עם ישראל. לעומת זאת, העובדה שעם ישראל יצא מהקליפה של מצרים, ושהיציאה הזו מהסטרא אחרא ומשערי הטומאה שעם ישראל היה שקוע בהם במצרים תהיה יציאה לנצח – זהו השבח שה' משתבח בו.
ברגע שעם ישראל יצא ממצרים הפכנו להיות בני חורין, ומאז והלאה איננו יכולים להיות משועבדים ברוחנו כעבדים לאף אחד בעולם. הזוהר מוסיף דבר מעניין, שבתורה מצוינת יציאת מצרים בדיוק 49 פעמים, כנגד היציאה ממ"ט שערי הטומאה.
והרעיון הזה שיסודו בזוהר מבואר בחסידות באריכות. ליל הסדר הוא לילה של שחרור רוחני ושל התגלות הנשמה האלוקית. בלילה הזה מתגלה שהעולם הגשמי בטל ומבוטל, הוא לא קיים מבחינתנו. המסר הזה מופיע בכל פסקה בהגדה והוא חורז את כל הסדר של הלילה, מ"קדש" ועד "נרצה". זו האמירה המרכזית שלנו בלילה הזה: היציאה ממצרים היא דבר מהותי בנפש שלנו, ולא אירוע חד-פעמי. הגאולה הזו שחררה אותנו מכל המֵצרים והגבולות, וגם הצרות שבאו עלינו לאחר מכן הן צרות שהכאיבו לגוף שלנו, אבל הן לא נגעו בנשמות של עם ישראל. הנשמות נשארו חופשיות לגמרי ומלאות דבקות אלוקית.
הדבר הזה התחיל ביציאת מצרים והושלם כעבור 49 יום במתן תורה שהיא מטרת יציאתנו ממצרים וזו שהפכה אותנו סופית לבני חורין.
נשתנה הלילה הזה, מאוד
איך היה נראה ליל הסדר בחצרו של הרבי מלובביץ' זי"ע? האם הרבי היה עורך אותו לבדו או במחיצת חסידים?
במשך עשרים שנים רצופות – החל משנת תשי"א, לאחר הסתלקות חותנו הרבי הריי"צ זי"ע, ועד שנת תש"ל, האחרונה לפני פטירת חמותו ע"ה – ערך הרבי את הסדר בדירת חותנו, בקומה העליונה של מרכז החסידות, בבית 770 בברוקלין, כשלצד השולחן מסבים רק יחידי סגולה מזקני החסידים.
במשך כל זמן הסדר הרבי לא האריך בדיבור עם המסובים והיה קורא את ההגדה לעצמו, אבל כשהגיע לחלק ה"הלל" של ההגדה הכל היה משתנה. מכאן והלאה הייתה האמירה בקול רם, במתיקות ובדביקות, כשמפעם לפעם דמעות זולגות מעיניו, וקולו היה גובר והולך באמירת "הלל הגדול" ו"נשמת כל חי". הייתה זו אולי הפעם היחידה בשנה בה ראו את הרבי בהתפרצות נשמתית שכזו שניכרה גם כלפי חוץ, לאחר שבמשך השנה כולה לא החצין בדרך כלל את כיסופיו ודבקותו העצומה.
עם גמר הסדר אחרי חצות הלילה, הרבי היה נכנס לבית המדרש להתוועדות מיוחדת עם קהל החסידים שהתאסף בשעה בלתי־שגרתית־בעליל זו. לפני הרבי הייתה פתוחה ההגדה של פסח, והרבי היה לומד עם השומעים פסקה אחר פסקה, הופך בה והופך בה בהקשר לענייני עבודת ה' הייחודיים ללילה הזה, לפעמים עד עלות השחר, וכך "היו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה".
שמעתי מפי חסידים שנכחו בהתוועדויות אלו, שלמרות העייפות הטבעית של הנוכחים, לאחר ההתרוצצות וההכנות של ערב החג, עריכת הסדר איש איש בביתו ושתיית ארבע הכוסות – המעמד היה מרומם. הרבי היה חוזר ומדגיש שבלילה הזה כולנו זוכים להתגלות "אני הוא ולא אחר!" ומכוחה אנחנו יונקים את ההכרה כיצד "עכשיו" – ברגע זה ממש – "קרבנו המקום לעבודתו".
השיחות שנאמרו בהתוועדויות לילות החג במשך עשרים השנים הללו נדפסו בסדרת 'תורת מנחם', ומתוכן ערכתי את הספר 'שווה לכל נפש' – הגדה של פסח, שיצא לאור בשנה שעברה. בעיניי ובעיני קוראים רבים, צורת ההגשה של הספר מאפשרת לקורא לגעת ולטעום התעוררות מיוחדת ובלעדית מרוחה של תורת הרבי שנבעה במעמדים המיוחדים הללו.
כאשר נפטרה חמותו של הרבי, הוא החל לערוך את ליל הסדר בביתו, יחד עם רעייתו הרבנית חיה מושקא ע"ה. בשנים הללו, ליל הסדר הפך להיות אירוע פרטי ומלכותי, כשאת דברי התורה לחג הפסח והביאורים העמוקים על ההגדה שיתף הרבי עם הציבור בימים שלפני חג הפסח, בימי חול המועד ובחג שביעי של פסח.
תקופה נוספת ומעניינת הייתה לאחר פטירת רעייתו הרבנית, בשנת תשמ"ח. בשנים הבאות עד להסתלקותו בשנת תשנ"ד, ערך הרבי את הסדר בחדרו הפרטי ב־770. לאחר תפילת ערבית של ליל החג התפזר הקהל לביתו, והרבי ערך את הסדר לבדו. גם כשחסידים שהיו קרובים אישית אל הרבי פנו וביקשו לזכות ולהשתתף בשולחן הסדר, כשכוונתם היתה שהרבי לא יהיה לבדו בשולחן – הרבי סירב ובחר להיות לבדו.
הזמן היחיד בו זכו החסידים לראות את הרבי בלילות הסדר בשנים אלו, היה בעת פתיחת הדלת לאמירת "שפוך חמתך". היו אלו רגעים מיוחדים, בהם היה הרבי יוצא מחדרו אל עבר דלת הכניסה לבניין 770, כאשר בידו האחת הוא אוחז נר ובידו השניה את ההגדה. ברגעים אלו היה שביל הכניסה לבית המדרש מלא בחסידים, אברכים ותלמידים, שבאו לחזות במראה המיוחד. הם שרו שיר דביקות בקול גדול, אבל הרבי היה נראה כמו שרוי בעולם עליון והתרכז באמירת הפסוקים וכאילו אינו רואה כלל את כל המאות שהתקבצו אל מול הכניסה. זה היה אחד הרגעים בהם הדביקות של הרבי נגלתה לעין כל. הרבי היה אחוז בשרעפי קודש ובהתעלות רוחנית עצומה, מופשט לגמרי מכל הוויות העולם.
שמעתי מחסיד אחד שנשאר במהלך ליל הסדר בשנים אלו האחרונות ליד חדרו של הרבי, מטעמי ביטחון וכדי להיות לעזר במקרה של צורך פתאומי, שהרבי התעקש שבליל הסדר אף אחד לא ישמש אותו, הוא ביקש מזה שהכין את האוכל להשאיר בחדרו את כל הנצרך לו לעריכת הסדר ושילך לביתו לערוך את הסדר עם משפחתו. הוא הכניס לחדרו של הרבי מיד אחרי התפילה עגלה ובה סימני הסדר לקערה ומנות הסעודה. וכשהרבי הגיע ל'שולחן עורך', האוכל שהוכן כבר היה קר… אותו חסיד סיפר כי בסיום הסדר, הרבי הוציא מחדרו אל המסדרון את העגלה עם שאריות המזון ואז הוא ראה שהרבי לא אכל כמעט שום דבר אלא רק טעימה קלה מכל תבשיל.
זו דוגמה קטנה לדביקות האינסופית בה היה הרבי שרוי בליל הסדר. מדהים לציין, כי בה־בעת שציווה את חסידיו ושליחיו לפעול לארגון ועריכת לילות סדר המוניים ולדאוג שכל יהודי בכל פינה בעולם יאכל בלילה זה כזית מצה וירגיש בן חורין סביב שולחן ערוך עם יהודים סביבו, היה הרבי עצמו ספון בחדרו ועורך לבדו את הסדר בהתעלות רוחנית שמיימית.
#עד כאן מסגרת#
מלחמה של "סור מרע"
ובענייני דיומא, במובן של אירועי היום־יום כפשוטו… בראות עיניך, מהי ההסתכלות החסידית על מה שקורה לנו כיום בעם ישראל היושב בארץ ישראל?
המלחמה הזו התחילה בשמחת תורה – היום הכי שמח בשנה, יום של קדושה מרוממת. בתורת החסידות מוסבר שבשמחת תורה עם ישראל רוקד ממש עם הקב"ה, ובאמצע הריקוד הזה קרא האסון.
זהו אסון נורא שעם ישראל לא ידע מאז השואה. קשה להשוות את זה אפילו למלחמת יום הכיפורים בו נהרגו יותר לוחמים לא עלינו. כי קרה כאן טבח. יהודים נעקדו ונשחטו רק כי הם יהודים. זה דבר שאי אפשר להכיל אותו, אנחנו לא אמורים להבין את זה, רק לתת אל ליבנו – בבחינת "והחי יתן אל ליבו" – שהלב יפעם ויגרום לנו להרגיש את מה שצריך להרגיש.
ראשית, אנחנו צריכים להרגיש עד כמה שונאים אותנו. והשנאה כלפינו היא רק מסיבה אחת, המשותפת לכלל אויבינו – כי אנחנו יהודים. זה צריך לגרום לנו לחזק את נקודת היהדות שבכל אחד מאיתנו, ולהדגיש את העובדה שכולנו עם אחד המייצג בעולם את ה' אחד. וזה צריך לבוא מתוך מקום של אהבה ושמחה ואחדות אמיתית, ולא רק כאחדות טכנית מפני פחד משותף. אנחנו צריכים להגביר בתוכנו את האמונה ש"נצח ישראל לא ישקר", ולהגביר את הקשר שלנו כעם לארץ ישראל, הארץ האחת והיחידה שלנו. הנושא הזה של "ארץ ישראל לעם ישראל" גורם לאויבינו להשתולל ולהילחם בנו.
זה הזמן שלנו כעם וכחברה להבין כמה מסוכן כל הנושא של ויתור למחבלים, ולעמוד על הזכויות שלנו כאן בארץ הזאת. ארץ שאנחנו שייכים אליה במהותנו – אנחנו לא נותנים לאף אחד, גם מצד האהבה שלנו כלפי האדמה הקדושה הזו, וגם מצד הסכנה האיומה שיש במסירת חבלי ארץ לשונאינו. את זה צריך להסביר לכל חלקי העם, שיבינו כמה העמידה שלנו על העקרונות הללו רק תוביל לחיזוק העם היהודי.
כל המלחמה הנוראה הזו קשורה בוודאות לכך שמדינת ישראל לא עומדת בגאון ומכריזה סופית שארץ ישראל שייכת לנו, כולה. האסון הנורא של הסכמי אוסלו ולאחר מכן ההתנתקות מעזה הם החטא הגדול כלפי ארץ ישראל, והמלחמה של עכשיו איננה עונש ח"ו אלא תוצאה, אפשר לומר תוצאה כמעט טבעית לצערנו הרב.
במלחמה הזו התחדד מאוד אצל רוב העם שכל נושא הנסיגות והוויתורים והאמונה הטיפשית באויב ש"יכול להשתנות" – כלה ועבר מן העולם. אנחנו עומדים מול אויב רע ומר, ואנחנו לא נוותר לו יותר. החודשים האחרונים גם גורמים לאויב שלנו להבין שאנחנו יודעים להילחם בחזרה, ושעם ישראל מאוחד במלחמה כנגדו. התקיים בנו "סור מרע", ויהי רצון שבקרוב נזכה כולנו להתאחד סביב ה"עשה טוב".
ובמקביל, חייבים חייבים לחזק את האמונה והציפייה לביאת המשיח. כל הפתרונות שמציעים הם ארעיים וזמניים. אין פתרון סופי ואמיתי לפני ביאת המשיח והגאולה השלימה. כל הכאב הנורא שספגנו בחצי השנה האחרונה, זהו הכאב שראה רבי עקיבא בחורבן הבית, ולמרות זאת הוא צחק. תכף תתממש הנבואה ועם ישראל יחזור לשלוט כאן ביד רמה, בשליטה צודקת ובשליטה של אהבה לעולם כולו.
הרבי מלובביץ' דיבר בלי סוף על ביאת המשיח, ובשנים שלפני הסתלקותו זה היה הנושא המרכזי עליו דיבר בשיחות שנשא בפני הציבור. הרבי התחנן שזה יקרה בחסד וברחמים, והוא תמיד נתן להבין שחייבים 'למתק' את התקופה הזו מכל מה נאמר עליה בדברי רבותינו כתקופה קשה ומייסרת. לצערנו, חווינו "חבלי משיח" קשים השנה, אך אנחנו צריכים לדעת שאלו הם חבלי משיח ולא חלילה משהו אחר. אנחנו צריכים להתחזק ולצפות ולהתעסק בגאולה ולדבר על משיח, "כי לישועתך קיווינו כל היום" ממש.
ומה עם המחלוקות?
מה אתה חושב על המחלוקות בעם? האם הפערים ניתנים לגישור?
האויבים שלנו כנראה חשבו שאחרי חודשים רבים של מחלוקת, אנחנו חלשים וניתן לפגוע בנו. לצערנו, הם הצליחו להוציא את זממם אל הפועל, אך עם ישראל התעשת ברגע, ובתוך דקות מעטות יצאו אנשים שאך לפי רגע היו משני צידי המתרס הפוליטי, ויצאו להילחם כתף אל כתף בשדה הקרב.
השיעור שאנחנו כחברה צריכים ללמוד הוא, שגם כאשר יש לנו מחלוקת ואנחנו חושבים דברים הפוכים זה מזה, ואף יותר מכך – אנחנו באמת מאמינים שהרעיונות והאידיאות של הצד השני מסכנות אותנו, עדיין כולנו עם אחד. אנחנו צריכים למצוא את הדרך לכבד אחד את השני, לדון ולהתווכח ולשכנע, אבל "בחבלי עבותות אהבה" ולא מתוך שנאה ופירוד.
גם כאשר הצד השני מתבצר ומפגין אסור להתייאש אלא להתעקש על אהבה. אפשר ללמוד מהרבי מלובביץ' שהיה שיא התקיף בענייני שלימות הארץ, העם והתורה, ושיא הקיצוני באהבת ישראל.. זה לא קל, אבל פשוט אין דרך אחרת וצריך להתייגע ולהצליח גם בזה וגם בזה.
חלק מהאהבה הוא גם לקרבם לתורה, אין דרך לברוח מזה, אם אתה אוהב אותו תעשה הכל גם לקרבו לתורה "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", הרי רוב ככל הבעיה כאן עם אלו שנגד היהדות כביכול היא בורות ואי הכירות עם מקורות הנצח של עם ישראל.
יש לנו תפקיד
מה יכול המגזר הדתי לעשות בעניין הזה של "מקרבן לתורה"?
הרבי היה זועק לעיתים על כך שבארץ ישראל ישנם אלפי ילדים יהודיים שלא יודעים לומר "שמע ישראל", בפעם האחרונה ראיתי שהרבי מדבר על כך בשיחה מכ"א בכסלו תשמ"ח (1988). לרבים מהקוראים זה יישמע מוזר. חלקם יחשבו כי לא ייתכן שאת הפסוק הבסיסי הזה, עליו מסרו יהודים בכל הדורות את נפשם, עדיין יש ילדים בוגרי מערכת החינוך הישראלית שלא יודעים לומר.
לצערי, המצב הזה עדיין נכון גם כיום, ואשתף אתכם בסיפור טרי ודי מזעזע שנתקלתי בו.
לפני כמה שבועות פנה אלי אחד משליחי ארגון 'חב"ד לנוער' בארץ. במסגרת הפעילות שלנו, ישנם 40 זוגות של שליחים בכל הארץ, בערים הגדולות ובישובים, העובדים במשרה מלאה כשליחים ייעודיים לבני הנוער ומפעילים מועדוני נוער לצעירים. אל המועדונים הפעילים בשעות הצהריים והערב מגיעים הנערים ללמוד וגם להתנדב בפעילות חסד בעריהם. במסגרת הלימוד הם נחשפים לפרשת השבוע ולמועדי ישראל, לומדים לעומק על נושאים בסיסיים ביהדות, הצעירים שבהם מתכוננים לבר המצווה והבוגרים יותר – לגיוס לצה"ל ומכירים מקרוב יותר את מסורת ישראל.
אותו שליח צעיר בעיר מרכזית בארץ, שלח אלי סרטון בו הוא יושב עם שלושה נערים שבאו ללמוד איתו, והוא אומר איתם יחד "שמע ישראל…", מילה במילה. לאחר שתי המילים הראשונות הוא ביקש מהם להמשיך את הפסוק הלאה. ואף אחד לא הצליח להמשיך את המשפט…
מדובר בנערים ישראלים נורמטיביים בני 14, והם לא יודעים לומר את הפסוק "שמע ישראל". באותו רגע שצפיתי בסרטון הלמה בראשי השיחה של הרבי בה הוא מזדעק על כך שבארץ ישראל ילדים יהודיים לא יודעים לומר "שמע ישראל". תמיד חשבתי שאולי הכוונה של הרבי היא שמבחינת התוכן והמשמעות העמוקה של הפסוק ייתכן שהם לא מבינים את העניין… אז הנה, קיבלתי את האמת לפרצוף, וכנראה שיש עוד הרבה הרבה נערים כאלה.
מי אשם במצב הזה?
בראש ובראשונה, האשמה יושבת על ראשה של מערכת החינוך בישראל שאינה מעניקה חינוך יהודי בסיסי, והנערים הללו – שכתוצאה מעוול מתמשך של עשרות שנים הם גם כבר מבוגרים והורים לילדים ואפילו סבים לנכדים – הם כולם פשוט "תינוקות שנשבו".
אבל האמת היא שזה לא נכון להטיל את האשמה רק על מערכת החינוך. גם אנחנו אשמים. אנחנו יכולים לעשות ולא עושים, או שלא עושים מספיק. אנחנו פשוט צריכים לעשות. לגשת אל הצעירים הללו ולהציע להם ללמוד יחד איתנו תורה, לחבר אותם לערכי הנצח. ובעצם, לא צריך לעבוד קשה מדי. מהניסיון בשטח אני יכול לספר לכם את מה שאני שומע מכל הסניפים שלנו: הנערים הללו מתחברים בצורה טבעית לכל הנושאים היהודיים שנדבר איתם. הם יהודים לא פחות מאיתנו, והנשמה שלהם צמאה ומשתוקקת למים החיים שאנחנו שומרים אצלנו בכיס. אם נבוא אליהם וניתן להם לשתות מהם, הם ילכו אחרי ה' בשמחה.
דרך אגב, עם כל הקושי לומר את זה, באותה שיחה הרבי התבטא ואמר שהצד השמאלי מתפשט בארץ הקודש, והדבר בא לידי ביטוי בשני תחומים מרכזיים: הן בביטחון הארץ שהולך ונעשה מופקר בידי המחבלים, כשהיהודים עצמם אינם מעריכים את המתנה שהקב"ה נתן לנו – ארץ ישראל, והן בחינוך ילדי ישראל בבתי הספר הממלכתיים. אלה דברים שהרבי אמר לפני עשרות שנים, ומאז המצב לא השתפר במיוחד…
זו החובה שלנו – של כל הציבור הדתי בארץ ישראל – ללמד ולהכיר לנוער מהציבור הכללי את המסורת שלנו, את הזהות היהודית שלנו.
הצעירים מבקשים אמונה
ומה אתה שומע ורואה אצל הצעירים באירגוני הקירוב שאתה מנהל, בתקופה הזאת בעקבות המלחמה? מה קורה שם?
אז שלא ישמע מכל הנ"ל דיכאון, כי באופן חד־משמעי צריך לדעת ולהכיר במציאות הטובה: עם ישראל חי ומתעורר מבחינה רוחנית. זאת לא קלישאה, זאת עובדה שכל מי שנמצא בשטח רואה ושומע בעצמו.
אני אכן מתעסק בשלושת הגילאים של נערים, חיילים וסטודנטים. בכל אחד מהתחומים הללו יש לנו פלטפורמה גדולה של לימוד יהדות וקירוב לאבינו שבשמיים, ובכולם הפעילות הוכפלה בחודשים האלו בעוצמה שלא יכולנו לשער. אנשים מדברים בקול על הזהות היהודית שלהם, הם מתחברים לאמונה כדבר הכי טבעי שיש. זאת עובדה. אם ננטרל את הקולות הפוליטיים, את התקשורת וכל מה שמסביב, אפשר לומר בהחלט שמהפך רוחני גדול מאוד מתחולל בעם ישראל.
כמובן, התפקיד שלנו הוא לקבע ולשמר את זה, כי התעוררות גדולה יכולה גם לחלוף בימי השגרה וחייבים להבין עכשיו את גודל השעה.
לאחר מלחמת ששת הימים הרבי ביקש שוב ושוב לשמר את ההתעוררות הרוחנית שנוצרה בשעתו בקרב כל העם היושב בציון, אז הוא פתח ב'מבצע התפילין' המפורסם ועוד. הוא דיבר על כך שעם ישראל שרוי בהתעוררות שיכולה להביא באופן מיידי את הגאולה השלמה.
אחר כך הוא טען שלא עשינו מספיק.
אבל יחד עם הצימאון והאמונה שאתה מדבר עליהם אנחנו רואים גם אנשים שנמצאים רחוק ואולי אפילו הולכים אחורה?
נכון, יש גם כאלה שנראה עדיין שהם ממוקמים קצת רחוק, אבל רובם הם כאמור "תינוקות שנשבו" ומחכים להתקרב גם.
ראיתי משהו מעניין בחודשיים הראשונים של המלחמה. היינו בפעילות בצבא עם ישי ריבו, ועברנו בחודשיים ב-65 בסיסי צבא. בכל מקום ערכנו הופעה עם שירים של ישי ודיבורים מחזקים, שירים אהובים של ריבו שכל כולם רוחניות וכל עם ישראל מכיר אותם, שזה דבר מדהים כשלעצמו.
השירים של ישי היו חלק אחד של האירוע, ובחלק השני הוא שר שירים יהודיים עממיים. הראשון שבהם היה תמיד "אנחנו מאמינים בני מאמינים, ואין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים". מה שקרה באותו רגע – ואני מדבר על 65 מקומות שבכולם קרה אותו דבר – הוא שהחיילים נכנסו לאקסטזה, לא פחות. הם קיפצו ורקדו וצרחו את הנשמה, וזה חזר על עצמו בכל סוגי הבסיסים שהיוו את כלל החתך הישראלי.
אני ראיתי את זה במו עיניי. הייתי בכ-10 מקומות מתוך 65 המופעים, וגם מה שקרה בשאר המקומות ראיתי בסרטוני וידאו שהגיעו אלי.
מה זה אומר? זה אומר שעם ישראל חי, שלב ישראל חי, ושהצעירים שלנו בהחלט בכיוון הנכון. אנחנו כמובן צריכים לקחת את זה ולהצעיד את זה עוד קומה קדימה, אבל אנחנו צריכים להיות מאוד מעודדים מהמגמה ומהכיוון.
את אותה התלהבות אנחנו רואים עכשיו באוניברסיטאות, בכל סניפי 'חב"ד בקמפוס'. כן, אולי נשמע קצת מוזר, אבל מאז שהסטודנטים חזרו לאוניברסיטאות לפני חודשיים, יש מבול של ביקוש ללימודי יהדות. מבול של השתתפות בסעודות שבת. מבול של מעגלי שיח, של רצון לדבר אחד עם השני, ורצון להניח תפילין. ממש כך, במרכזי הקמפוסים עומדים סטודנטים ומניחים תפילין אחד אחרי השני. ברוך השם, בהחלט צריך לציין את הדברים הטובים שקורים כאן.
10 צעירים עליך?
יש לך הצעה תכליתית, מה הקורא הקטן יכול לעשות בעניין?
הקורא הגדול.
אז ככה: יש בישראל כמיליון צעירים שעוד לא שומרים תורה ומצוות, והתפקיד של אלו שכן שומרים תורה ומצוות הוא לצאת ולדאוג שכולנו – כל עם ישראל – נהיה שם. וכמו שאמרנו: "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", אם אתה אוהב אותם – אתה הולך לקרב אותם לתורה. אתה לא משאיר אותה לעצמך.
נכון, האהבה לא תלויה ומותנית בקירוב לתורה. אלה שני דברים ושני שלבים: "אוהב את הבריות" – אהבה נטו כשלעצמה, בגלל שהם יהודים מאחיך. אבל אם אתה אוהב אותם, אתה גם רוצה לתת להם את הדבר הכי טוב שיש לך – "ומקרבן לתורה". ואם לא הצלחת בקירוב לתורה, עדיין אתה ממשיך לאהוב. זו נקודה מאוד חשובה שהרבי היה מדגיש תמיד.
ועוד נקודה קריטית – יש יותר מידי אנשים שחושבים שזה או הכל או כלום. או שהבן אדם חזר בתשובה או שנכשלנו. וזו טעות גדולה שגורמת לא להתעסק בעניין ולהתייאש מראש. כל לימוד תורה, כל קיום מצווה הוא תיקון עצום וקירבה עצומה אל ה' יתברך. ה' שוכן בקרבו של היהודי ולא יוצא ממנו… וכמו שהאדמור הזקן אומר בתניא ש"יחוד זה הוא נצחי לעולם ועד והוא למעלה מהזמן".
בואו נחשוב: כמה אנחנו משקיעים בילדים שלנו שהולכים בדרך שלנו? אנחנו מספקים להם את כל הצרכים שלהם – בלימודים, באוכל, בהתפתחות שלהם, בחתונות שלהם, בבניית הבית החדש שלהם… ואם יש ילד שלא הולך בדרך שלנו ואנחנו לא מצליחים להשפיע עליו, כמה היינו משקיעים ונותנים למי שיוכל למצוא איתו שפה משותפת ולהשפיע עליו לחזור הביתה? הכל! אין לזה גבול.
לקב"ה יש הרבה בנים – "בנים אתם לה' אלוקיכם". ובארץ ישראל, במקום הכי קרוב אליו – "ארץ אשר תמיד עיני ה' אלוקיך בה, מראשית השנה עד אחרית שנה" – יש כמיליון צעירים שעוד לא מספיק קרובים אליו. תחשבו בעצמכם: כמה שפע וברכה ותמורה ה' ייתן לאלו שמקדישים מזמנם ומכספם והולכים להתעסק עם הבנים שלו שעדיין לא קרובים אליו מספיק. ואני בכוונה לא רוצה להגיד שהם התרחקו, כי זה לא באשמתם…
אני מציע לכולנו: בואו נמריץ ונאתגר את עצמנו – כל אחד ייקח על עצמו לקרב בתקופה הקרובה לפחות 10 צעירים בכל מיני דרכים. זה צריך להיות בחכמת הלב, עם להט והתלהבות, ובאמת לא תמיד זה קל – אני מודע לזה, אני עובד בזה ויודע במה מדובר – אבל מצד שני, ההצלחות שרואים בשטח הן הרבה יותר ממה שאנחנו מדמיינים.
אני מאמין שהציבור הדתי לגווניו השונים הוא הציבור שעליו מוטלת המשימה ושיכול להצליח מאוד בכל זה, והעיקר שיהיה לכל עם ישראל חג פסח כשר ושמח, ושנזכה במהרה לגאולת עולמים, אמן.
הרבגוניות עושה את שלה
כעשר שנים ברצף, מדי שבוע, זוכה קהל הקוראים של 'קרוב אליך' לאסוף את הגיליון הטרי מבית הכנסת, ליהנות משלל הכתבות והמאמרים, ולהיות חלק מקהילה ארצית מגוונת ומיוחדת של חובבי התורה והחסידות.
מאחורי הגיליון הראשון ועד גיליון ה-500 שנחגג לאחרונה והבאים אחריו, עומד הרב משה שילת. הוא ראה מבעוד מועד את הצורך בגיליון מעין זה, ודאג להקמת כוורת כותבים ועורכים שמייצרים עבורנו מדי שבוע חומר תורני־חסידי, אקטואלי ורענן. במהלך הריאיון שיתף אותנו הרב שילת בעקרונות המובילים של העלון וגילה את סודו, כמו שהוא נראה ממבט עיניו.
חמש מאות גיליונות, לא מיצינו?
רק התחלנו.
למה 'קרוב אליך'?
בספר התניא מצטט האדמו"ר הזקן את הפסוק: "כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו", והוא מדגיש ומחדד לנו את הנקודה הכי בסיסית ביהדות: כל הדבר הזה של התורה והמצוות "קרוב אליך", זה ביכולתך ובכוחך, ולכן אתה יכול ומחוייב "לעשותו". אתה יכול לבנות "דירה בתחתונים" לה', אתה יכול להכין את העולם לביאת המשיח. אל תגיד שזה גדול עליך, ואולי עכשיו זה לא הזמן. באמת, כאשר לומדים את המאור שבתורה – תורת החסידות, מבינים עד כמה התורה קרובה אלינו, וכמה היא מקרבת אותנו לה'.
האם עדיין יש צורך בעלוני השבת למיניהם?
אנחנו חיים היום בדור שכביכול דורש שנהיה מעודכנים בכל רגע נתון בכל מה שקורה. במהלך השבוע קשה לרבים מאיתנו להתנתק מהרשתות והעדכונים, מהקבוצות השונות ומאתרי החדשות. שבת קודש זהו היום היחיד בשבוע שבו יש לנו פניוּת אמיתית מחיי הפרנסה ושגרת החדשות היום־יומית, ואנחנו יכולים למצוא את האקטואליה האמיתית בשביל הנשמה שלנו – עבודת ה' בשמחה.
במהלך השבת הראש שלנו פתוח למנוחה ולקריאה. וכאן, בנוסף לתפילות וללימוד תורה נטו, נכנס המקום של עלוני השבת התורניים, וביניהם 'קרוב אליך'. אני מאמין שכל משפחה שדוגלת בקדושה מוצאת בו ובדומיו דברי חיזוק והתעוררות, ומעדיפים לקרוא בהם מאשר לדפדף בעיתוני סוף השבוע, או ב"עלוני שבת קודש" שמכילים פוליטיקה ורכילות.
למי העלון מיועד, והאם אתה מגדיר אותו כהצלחה?
העלון מיועד לאנשים ונשים, מבוגרים וצעירים, שמוכנים לחשוב מחוץ לקופסה, בחשיבה צעירה, שאוהבים את החסידות ומחפשים צמיחה בעבודת השם.
מבחינתנו, הצלחה היא לשמוע ולקרוא בכל שבוע עשרות תגובות מהקוראים. הם מספרים שהעלון הכניס מושגים חדשים לחייהם, כיצד הם התמכרו לקריאת התוועדות שבועית, וכמה הם מעשירים את העולם הרוחני שלהם.
ההצלחה הגדולה היא לשמוע את הקוראים מדברים בעצמם על הרבגוניות הניבטת מדפי העלון. ציבורים שונים מרגישים שייכים ונהנים להימנות על קהל הקוראים. לכולם יש מקום בעלון, וההשפעה המעשית שלנו על הקוראים היא ודאית.
איזה עקרונות מנחים אותך בעניין העלון?
המטרה שלנו היא שהגיליון יהיה ראוי לעלות על שולחן מלכים. שגם בני־תורה ישבו בשבת קודש ויעלעלו בו, בלי לחשוש להיתקל בתכנים שאינם ראויים.
אנחנו מעניקים מרחב מבחינת התכנים, ומאפשרים להוגי דעות שונים לפרסם את דברם על במה זו, כל עוד שליבת הכתיבה ערבה לחיכם של יראי ועובדי השם. העלון מתובל במאמרי עומק על תורת החסידות, בטורים אישיים ובקטעי שירה המיועדים אישית לנשים ונערות, ובראיונות מרתקים על ענייני השעה המותאמים לכל המשפחה.
בסופו של יום, העלון חייב כלי גשמי שיחזיק אותו, וחלק הכי גדול בזה הוא תחום הפרסום. גם בנושא הזה יש לנו קווים אדומים שאנחנו לא מתפשרים עליהם. מערכת העלון קיבלה פניות רבות לפרסום תכנים שהחלטנו שהם אינם מתאימים לרוחו, למרות שסכומי הכסף היו מסייעים לנו ומגדילים את תפוצתו.
אוסיף ואומר יותר מכך: היו תקופות שבהן עצם קיום העלון עמד בסימן שאלה, והיינו מוכרחים לגייס מפרסמים. אחד הצינורות המקובלים להעברת פרסומות עובר דרך לשכת הפרסום הממשלתית. משרדי הממשלה מפרסמים לציבור על פרוייקטים חדשים ותוכניות שונות, וכלי תקשורת זכאים להגיש בקשה שיפרסמו דרכם. אך לצערנו, לא כל הפרסומות הממשלתיות מתאימות למשפחות תורניות ונאלצנו לוותר על פרסומות רבות מאוד.
האם יש 'מס שפתיים' במדורים מסויימים, לטובת הפופולריות של העיתון?
ממש לא, המטרה של 'קרוב אליך' היא לקרב אותנו לתורה וליראת שמיים. כמו בהתוועדות חסידית, על מנת שהנפש תצליח להתרומם ולקלוט עניינים רוחניים נעלים היא צריכה לקבל גם כיבוד וכוסית יי"ש.
באותה מידה, אדם שרוצה בשעות הפנאי שלו להעמיק בתכנים רוחניים, צריך לקבל אותם במעטפת הנכונה.
מהו רוחב התפוצה של הגיליון?
הגיליון מודפס בכל שבוע בכ־40,000 עותקים. כיום יש ביקוש מקהילות שונות ברחבי הארץ שפונים אלינו ומבקשים שנשלח אליהם את העלון בנוסף להפצה הרגילה בבתי הכנסת ואנחנו משתדלים גם בכך. עד היום, בעשור האחרון, הדפסנו 20 מיליון עותקים!
לפני כשנתיים השקנו ל'קרוב אליך' אתר מרהיב ורב־תוכן karovel.co.il)), בו אפשר למצוא את כל התכנים מחמש מאות הגליונות שיצאו לאור עד עתה, מסודרים בקטגוריות שונות ומאורגנים למופת, כולל אפשרויות חיפוש. יש שם חומר מדהים שמתאים לכל זמן ועת. ההמלצה שלי: תיכנסו ותופתעו!
הרב שילת, תודה על הכל. בשם הקוראים ועם ישראל, עלו והצליחו!
