משי גולדן, דרך אביב אלוש ועד צבי יחזקאלי – כשהחיבור למסורת חודר ללב המיינסטרים בלי להתבייש ובלי להתנצל

השבוע העבירו אליי סרטון חריג בנוף הטלוויזיוני, בו שי גולדן מניח תפילין בשידור חי. מה שהוביל למאורע זה הוא מקרה בו אישה תל-אביבית תקפה מילולית, והפריעה להתנהלותו של דוכן בו הציעו לאנשים להניח תפילין. על אף שהסרטון הזה היה מרשים ומשמעותי, הוא פחות הפתיע אותי משום שכבר פגשתי את שי גולדן לפני זמן לא רב, כשבאתי אליו לראיון בערוץ 14. הראיון היה בנושא הדתל"שים, ואני זוכר שהתלבטתי כיצד לגשת אליו – אחרי הכל, זהו נושא שעשוי להיתפס כמגזרי, מול מראיין ופלטפורמה שאינם דתיים. ואז הפתיע גולדן ופתח את הראיון במשפטים המרגשים הבאים: "תמיד כשבא רב לאולפן, לבי מתרחב ולבי מתחמם… בהרבה ערוצי טלוויזיה כשמגיע רב, זה עשוי להיתפס קצת ביזארי, וכאן בתוכנית הזו… אנחנו כל כך אוהבים את זה. כדי לייצר אהבת ה' באולפן הזה. מה קרה? טלוויזיה, אבל אהבת ה' זה טוב".

השגרירים החדשים

שי גולדן הוא חלק מסיפור גדול יותר על אנשי הגות, תקשורת, אמנים ומובילי דעה שחוזרים לזהות המסורתית והלאומית של עם ישראל בשנים האחרונות. הם מדברים בלב המיינסטרים בסגנון בהיר וחד, ולא חוששים לומר דברים שלא היו מקובלים עד היום בברנז'ה.

לפני זמן מה נשלחו אליי שני סרטונים שהפעימו אותי. בשניהם מתראיינים מפורסמים שדיברו בגילוי לב על המקום שתופסת האמונה בחייהם.

הראשון היה השחקן והזמר אביב אלוש, שסיפר על העוצמה של הדיבור הישיר עם הקב"ה – לעתים הוא עושה זאת כמה פעמים ביום, וזה חזק יותר מכל דיבור עם פסיכולוג. כשנשאל על טהרת המשפחה, ענה בלי למצמץ שזה סטארט-אפ יהודי שאין כמוהו.

השני היה איש התקשורת והכתב לענייני ערבים, צבי יחזקאלי, שסיפר איך כל בוקר מתחיל בטבילה ודיבור עם הקב"ה, וכיצד היה לו הכל לפני שחזר בתשובה, אך משהו בו נותר ריק, וסוגיית הזהות לא עזבה אותו דווקא בתור כתב לענייני ערבים שכל הזמן עומת עם העובדה שהוא יהודי.

מהיכן נובע הכוח והאומץ המיוחד של אנשים אלו? כאשר עם ישראל יזדקק ל"שגרירים רוחניים" כלפי אומות העולם, הרב קוק כותב שהם יהיו מצאצאי הגרים שנוספו לעמנו, משום שדווקא הם "יוכלו יותר לרדת לסוף רגשי נפשותם של אותם העמים, ולדעת איך לעזרם בהרחבה המוסרית של דעת ויראת ה'…" (לנבוכי הדור פ"ח). כמדומני שעיקרון זה נכון גם בנוגע לחוזרים בתשובה בזמננו על גווניהם השונים – הם מכירים בצורה הכי אותנטית ונאמנה את שפתה של החברה הכללית, כי הם בעצמם גדלו בה. לכן בכוחם להיות השגרירים החדשים של היהדות כלפי הציבור החילוני, והשפעתם רבה ומשמעותית כל כך.

יתרון נוסף מכך שאנשים אלה גדלו בחברה הכללית, הוא זקיפות הקומה המלווה את דרכם, ונעדרת פעמים רבות אצל הציבור הדתי והימני. וכפי שאמר ד"ר גדי טאוב באחת מתוכניותיו ברדיו: "לימין יש רגשי נחיתות היסטוריים, מפני ששנים על שנים בעלי הבית יפי הבלורית חובטים בו, מזלזלים בו, מתנשאים עליו, מלגלגים עליו, אך לעניין הזה נעלמה ההצדקה. השחצנות הזו כיום היא שחצנות על ריק, ונשארה רק הקליפה… אז במה אני יכול לעזור לכם? אני בא מהשמאל. אצלי השחצנות זה מהבית. אני יכול לעזור לכם בהקמתו של הימין השחצני החדש…"

דבריו נאמרו כמובן בהומור סרקסטי, ואין בכוונתי לומר שעלינו להתגאות ולהתנשא על החלקים השונים בעמנו. אך בהחלט עלינו להפוך את הענווה הפסולה לגאוות יחידה חיובית, להיות יציבים בעמדתנו ולא לחשוש לומר אותה, וגם בעניין זה מסייעים לנו השבים מהעבר השני.

ההורים חילונים, הילדים מסורתיים

בתוך הקיטוב הגדול שקיים היום בעמנו, ועלינו למצוא לו מענה רציני ועמוק, אנו צריכים להתבונן במבט רחב על המגמות הפנימיות שצפות גם על פני השטח. סקר 'מדד הדת והמדינה' שהתפרסם ב- ynetלפני כמה שנים, סיכם את המגמות בקצרה: "ההורים חילונים, הילדים מסורתיים". ובפירוט: "הצעירים עד גיל 30 יתחתנו ברבנות, רוצים את החרדים בקואליציה ולא מתרגשים מהדתה. בני ה-50 פלוס מעדיפים נישואים אזרחיים וממשלה חילונית, ומתנגדים להפרדה מגדרית… בעוד שבעולם מקובל לייחס לצעירים אינדיווידואליזם שמוביל לנטישת מסורות, דווקא בישראל התנועה היא הפוכה – בחזרה למקורות". התקרבות זו באה לידי ביטוי גם בבתי כנסת שהוקמו בשנים האחרונות בכמה קיבוצים ברחבי הארץ, לאחר שהדור הצעיר רצה בהם.

בפנייה לאישה שהפריעה להנחת התפילין והדומים לה, הקדיש גולדן את המילים הבאות: "רוב עם ישראל חושב אחרת ממך, רוב עם ישראל אוהב את התורה שלו, רוב עם ישראל אוהב את הדת שלו, רוב עם ישראל נהנה, מתגאה ואוהב להניח תפילין! ואת והאלימות הרעה הזו, לא תנצחו! אנחנו נמשיך לאהוב את התורה, נמשיך לאהוב את היהדות, נמשיך לאהוב את ה', בין אם יש לנו כיפה או אין לנו כיפה… ואת ודומייך לאט לאט פשוט תיעלמו, כי המספרים אומרים את האמת, יש פה יותר יהודים, יותר אנשים מאמינים, יותר אנשים מסורתיים".

מול קולות הבזים לערכי היהדות והמצוות (ומקבלים במה גדולה מדי), מתגברים יותר ויותר קולות מרשימים ומעוררי השתאות, המכבדים את מסורת ישראל על ערכיה ומצוותיה, בקול ברור ולא מתנצל. אלו הם השגרירים החדשים והמיוחדים של היהדות, כלפי אחינו החילונים המלאים חרדה מפני יהדותה של המדינה. בכוחם להעביר את המסר באופן המוצלח ביותר, בבחינת "במקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד". היכרותם הקרובה עם התרבות והלך הרוח בהם גדלו, מאפשרת להם יצירת שיח ישיר ולא אפולוגטי. עלינו לפנות להם את הבמה היכן שאין בכוחנו להיכנס, וללמוד מהם להיות גאים בזהותנו וערכינו גם בזירה הציבורית. אחרי הכל, כמה מאיתנו יכלו להכריז בשידור חי באופן כל כך טבעי ו'עובר מסך': "אהבת ה' זה טוב"?

הרב דני לביא הוא ראש מכון עולמות, ור"מ בישיבה הגבוהה באלון מורה