חברים יקרים, אנו בעיצומם של ימי החנוכה הנפלאים, בהם אנו זוכים לשבת מול הנרות ולהתבונן בהם. סיפור הניסים בימים ההם בזמן הזה מעורר את הרצון והכוונה להודות עליהם, אבל בשביל להודות צריך להיזכר, ובשביל להיזכר צריך לעורר את הזיכרונות שלעיתים רדומים.
בהזדמנות זו רציתי להזמין אתכם להתבוננות דרך מעשה משבעה קבצנים של רבי נחמן, שהוא הסיפור האחרון שסיפר בימי חייו. הסיפור אמנם ארוך ומפותל, אבל רציתי לדבר על נקודה אחת בסיפור שיש בה כמין פעילות או משחק זיכרון, במסגרתה קבוצת אנשים מתכנסת באיזה מגדל, וענו ואמרו שכל אחד יספר על הזיכרון הראשון שלו – עבודה מיוחדת עם הזיכרון.
דרך אגב, מסופר גם על הבעל שם טוב שהיה פונה לכל תלמיד חדש שהגיע לבית מדרשו בשאלה – מה אתה זוכר? מטרת השאלה הייתה לעורר את הזיכרון הקדום ביותר של האדם, וכך לקשר אותו אל שורש נשמתו. הרב גינזבורג אמר שנראה כי בהשראת המנהג הזה של הבעש"ט, סיפר נינו רבי נחמן את המעשה עם הקבצנים.
נחזור אל הסיפור שלנו, בו שמונה אנשים משתפים בזיכרון הראשון שלהם, והם משתמשים בסמלים שהם מעין קודים, כשאף אחד לא מבין מה הם בדיוק אומרים.
הראשון אמר שהוא זוכר שחתכו את התפוח מהענף.
השני אמר שהוא זוכר שהיה נר דולק.
השלישי אמר שהוא זוכר כשהתחיל להתרקם הפרי.
הרביעי אמר שהוא זוכר כשהוליכו את הגרעין לנטוע את הפרי.
החמישי אמר שהוא זוכר גם את החכמים שהיו חושבים וממציאים את הפרי.
השישי אמר שהוא זוכר את הטעם של הפרי קודם שנכנס בתוך הפרי.
השביעי אמר שהוא זוכר גם את הריח של הפרי קודם שנכנס בפרי.
השמיני אמר שהוא זוכר גם את המראה של הפרי קודם שנמשך על הפרי הטוב.
התשיעי אמר שהוא זוכר "לאו כלום".
מי יכול להסביר את משפטי הקוד הללו? אלא אם כן מישהו מהמתוועדים עמנו מכיר את הסיפור, שציטטתי ממנו בקיצורי לשון נדרשים… בכל אופן, אני כבר רוצה לשתף אתכם בהצעה – להתבונן בשמונת האנשים הללו ולהקדיש לכל אחד מהם נר באחד מימי חנוכה, כשהתשיעי יהיה השמש.
אוצרות בתאי הזיכרון
לפני שניכנס לפענח את הסמלים הללו, אוסיף ואומר שאחרי הדיבורים האלה מופיע בסיפור אחד המשפטים הכל כך מפורסמים כפתגמים מעצימים מהגותו של רבי נחמן: "בתוך כך בא נשר גדול ודפק על המגדל ואמר להם – חִדלו עוד מלהיות עניים, שובו אל האוצרות שלכם והיו משתמשים באוצרות שלכם". ואחר כך, הנשר הגדול מתחיל להסביר לכל אחד ממעלי הזיכרונות למה הוא התכוון בזיכרון שלו.
הראשון שאמר שהוא זוכר שחתכו את התפוח מהענף, כוונתו שהוא זוכר שחתכו את חבל טבורו בשעת הלידה.
השני שאמר שהוא זוכר שהיה נר דולק, הכוונה לתקופת העיבור בה היה נר דולק על ראשו, כמאמר חז"ל שכשהתינוק במעי אמו "נר דלוק על ראשו ומלמדים אותו את כל התורה כולה".
השלישי שאמר שהוא זוכר את התחלת ריקום הפרי, כוונתו לתחילת שלבי ההיריון והתפתחות העובר.
הרביעי שזכר את הולכת הגרעין לנטוע פרי, כוונתו להמשכת הטיפה בעת הזיווג.
החמישי שזכר את החכמים שהיו ממציאים את הגרעין, כוונתו לטיפה הגרעינית בעת שהייתה עדיין במוחין הממציאים אותה.
השישי שזכר את הטעם לפני שנכנס לפרי, זכר את הנפש.
השביעי שזכר את הריח לפני שנכנס בפרי, הכוונה לרוח.
השמיני שזכר את המראה לפני שנכנס בפרי, זו הנשמה.
עכשיו, מהי ההצעה לעשות עם זה? קודם כל, אנחנו מבינים מתוך דבריו של הנשר הגדול – שהוא הצדיק – שהוא אומר לנו שהזיכרונות הללו הם אוצרות, ואם נשוב אליהם יכול להתרחש דבר נפלא ומיוחד בחיינו. וכעת נראה איך אנחנו יכולים לארגן את פיתוח המחשבה וההתבוננות בזיכרונות הללו לפי סדר ימי חנוכה.
לילות של הודיה
בליל נר ראשון של חנוכה אפשר להתבונן ולהיזכר בתהליך הלידה. למרות שמן הסתם אין לנו תמונות בזיכרון, אבל אנחנו יכולים להודות על יום הלידה שעבר בשלום, וכך יש לנו תאריך ליום ההולדת בו יצאנו לאוויר העולם למלא את שליחותנו.
יחד עם הנר השני יש לנו הזמנה להתבונן או לנסות לדמיין את המציאות בה שהינו ברחם אמנו, כשנר רוחני דולק מעל ראשנו ומלמדים אותנו את התורה. וכפי שרבי נחמן כותב ש"התינוק במעי אימו מלמדים אותו כל מה שעליו לעשות, לעבוד ולהשיג בזה העולם". ננסה, אם כן, להיות משוחררים ולדמיין את זה.
הנר השלישי קורא לנו להיזכר בימים בהם החל להתפתח תהליך יצירת הגוף, ולהיות בהודיה על כך שאט אט נוצר הגוף על כל אבריו בשלמות כל כך מיוחדת.
בלילה הרביעי אנו באים להודות על המפגש בין ההורים שדרכם באה הנשמה שלי לעולם. ההודיה הזו יכולה להיות גם כלפי הורים גרושים, או גם ביחס לאלו שחוו יחסים לא טובים עם ההורים, כי לצד כל זה יש מקום לעומק ההודיה האומרת: הנה, קיבלתי את הזכות להופיע בעולם דרכם, גם אם במהלך ההיסטוריה היה איזשהו סיפור פחות מאיר ומלבב.
הלילה החמישי יכוון אותנו להיזכר באבא שהביא את חלקו ליצירה ולשורש שלנו, ושוב זו הזמנה גם כלפי אלה שישנם עניינים טעונים בינם לבין האב, ולאור החנוכה אנחנו רוצים להאיר את הנקודה הזו של השורש ולשמוח בה.
הלילה השישי יזכיר לנו את כניסת הנפש – נקרא לזה האגו שעוזר לנו לשרוד בעולם ולהסתדר ולשמור על עצמנו. למרות שאגו לרוב הוא מושג פחות ידידותי, יש כאן הודיה על כניסת הנפש והמהות הבסיסית המוכרת.
את הלילה השביעי נקדיש לרוח שנכנסה בנו. זהו הממד הרוחני היותר עדין בתוכנו, האחראי על ההתפתחות והגדילה הרוחנית.
בלילה השמיני נתכוון להודות על הנשמה שלנו – אותו ממד של אלוקות, "חלק אלוקה ממעל", שמכוחו באנו להאיר את העולם.
כאמור, הקבצן התשיעי שאמר "אני זוכר לאו כלום" זהו בעצם השמש המסמל ענווה והתבטלות, ומצד שני הוא הכי בולט מבין הנרות. לא בולט במובן של גאווה, אלא בכך שמי שבא לשמש את האחרים ולראות מה הוא יכול לתת לכל מי שלצידו – לעיתים מאיר באור יקרות יותר מהאחרים, למרות שאין בזה מן הציווי ומן המצוה.
עם יד על הלב
נחזור עכשיו לדבריו של הבעל שם טוב שהיה שואל "מה אתה זוכר"? קודם כל, אפשר לדמיין שאנחנו שומעים את הבעל שם טוב אומר לנו את זה. יכול להיות שקראתי פעם באיזשהו מקום – או שאני מערבב שני סיפורים שונים – שהבעל שם היה מניח את היד על לבו של העומד מולו ואומר לו: מה אתה זוכר. גם אם טעיתי וזה לא מופיע היכן שהוא, זו הזדמנות לעמוד כביכול מול הבעל שם טוב ולחשוב לעצמי: מה אני זוכר? כשהיד החמה והאור המאיר מקדושת הבעל שם טוב מעוררים בנו את הזיכרונות הללו.
חברים יקרים, יש לנו אוצרות יקרים של זיכרונות טובים, שאם נדע להתחבר אליהם לילה אחר לילה בלילות החנוכה נזכה לפגוש ולהשתמש בהם. גם מי שקורא את הדברים בנר השלישי של חנוכה או בנר הרביעי – אין מאוחר ומוקדם בתורה, ואפשר לעשות את התהליך באופן יצירתי, גמיש וזורם מהרגע בו קראנו את הדברים. לחיים לחיים, שנזכה להתחדש בהלל והודאה ושמחה מתוך הסכמת הלב ומתוך חיבור. לחיים.
