שלום חברים! הפעם רציתי לשתף אתכם בסיפור שקראתי לפני זמן מה בספר של הרב יונתן זקס זצ"ל. אני אוהב מאוד לקרוא את הדברים שלו, והם נותנים לי הרבה השראה. הסוף של הסיפור שאותו הוא מספר, אירע ביום המפורסם של מתקפת האחד עשר בספטמבר 2001.

בבוקר התקיפה על מרכז הסחר העולמי, הרב זקס הרצה באנגליה בפני קהל רחב על החשיבות הגדולה שיש בהעלאת קרנו של מקצוע ההוראה. תמצית הדברים של ההרצאה שלו פורסמה בעיתונות, וכמה ימים לאחר מכן הוא קיבל מכתב מאישה שאת שמה הוא לא זיהה בהתחלה. היא קראה על ההרצאה שלו בעיתון, ומתוך כך התעוררה לכתוב אליו ולהזכיר לו פגישה שהייתה ביניהם שמונה שנים מוקדם יותר.

רכבת בלי פסים

בשנת 1993 אותה גברת לונדונית ניהלה בית ספר שהיה במצב מקרטע. כדי לנסות לשפר את מצב בית הספר שלה היא החליטה לפנות אל הרב זקס, בתקווה שיוכל לסייע לה בעצה טובה. היא שמעה את תוכניות הרדיו שלו, חשה הזדהות עם המסרים שהוא העביר, והרגישה שיכולה להיות לו תשובה לבעיות שהטרידו אותה במסגרת הניהול של בית הספר.

אחרי שהיא יצרה קשר, הרב זקס הזמין אותה לבוא לפגישה, והיא הגיע עם עוד שני סגנים שלה אל הבית של הרב זקס. בפגישה היא סיפרה על כך שהמורל בבית הספר – גם בקרב המורים וגם אצל התלמידים – ירוד מאוד. היו הורים שהעבירו מבית הספר הזה את ילדיהם לבתי ספר אחרים, ומספר התלמידים הנרשמים ירד מאלף כל שנה לחמש מאות. תוצאות הבחינות השנתיות היו גרועות, והגיעו למצב שבו רק שמונה אחוזים מהתלמידים השיגו ציונים גבוהים. היה ברור שאם לא יהיה שינוי גדול, בית הספר ייסגר בעוד כמה שנים.

הם שוחחו הרבה זמן על נושאים כלליים – בית הספר כקהילה, אילו ערכים מקנים לתלמידים ועוד. הרב זקס מספר, שבשלב מסוים הוא הבין שהשיחה ביניהם דומה לרכבת שעלתה על הפסים הלא נכונים. מצד האמת, המנהלת מתמודדת עם בעיה מעשית ולא עם בעיה פילוסופית. הוא עצר את השיחה ואמר למנהלת: "כדי לפתור את הבעיות, אני רוצה שתתחילי לחיות מילה אחת – לחגוג". הוא הסביר לה שזה צריך להיות המוטו שלה, שאיתו היא תעבוד בתקופה הקרובה.

בתור תשובה, אותה מנהלת נאנחה אנחה עמוקה ואמרה לו: "אתה לא מבין! אין לנו שום דבר לחגוג. הכל אצלנו מתפורר…" הרב זקס לא ויתר ואמר בהחלטיות: "אז תמצאו משהו לחגוג! אם תלמיד אחד הצליח השבוע יותר מבשבוע שעבר – תחגגו. אם למישהו יש יומולדת – תחגגו. אם גם סתם הגיע יום שלישי – תחגגו!" המנהלת לא השתכנעה כל כך בקלות, אבל בסוף הבטיחה לנסות את הרעיון. הם נפרדו לדרכם, והרב זקס די שכח מכל העניין.

לאחר שמונה שנים, באותו בוקר היא נזכרה בפגישה שלהם וכתבה לו שברצונה להודות לו ולספר לו מה קרה מאז. בית הספר השתנה ללא הכר! אחוז מקבלי הציונים הגבוהים עלה בצורה חדה – מ-8% ל-65%. מספר הנרשמים בכל שנה חזר למספר המקורי – 1000 תלמידים. את החדשות המרעישות באמת, היא שמרה לסוף המכתב. מספר ימים קודם לכן היא קיבלה מבית המלוכה האנגלי את אחד מתארי הכבוד הגבוהים ביותר שהמלכה יכולה להעניק. הסיבה לתואר הכבוד הייתה – תרומתה לחינוך באנגליה. בסיום המכתב היא חתמה: "רציתי שתדע כיצד שינתה מילה אחת את בית הספר ואת חיי!"

ויטמינצ'יק לדיכאונצ'יק

חברים, את הסיפור הזה קראתי ביום שישי אחד, שדווקא בו מצב הרוח שלי לא היה מי יודע מה… בתי ראתה אותי במצב רוח לא הכי טוב, ושאלה אותי: "אבא, מה קורה?" עניתי לה שאני "בדיכאונצ'יק". אתם יודעים, זה מסוג הדברים של מה שנקרא 'מודה במקצת'. לא רציתי ממש לומר דיכאון, אז מצאתי מילה כזאת. ברוך ה' המילה הזאת שעשעה אותי, אז למרות מצב הרוח שלי הוספתי ואמרתי לה: "את יודעת, דיכאונצ'יק זה כמו ויטמין-צ'יק". היא שמעה ואמרה לי: "אבא, אתה יודע שבויטמין-צ'יק אין באמת ויטמינים". אז ממש התלהבתי ועניתי לה: "איזה יופי! אם ככה, אולי בדיכאונצ'יק אין באמת דיכאון…"

בכל מקרה, הרקע של מצב הרוח שלי בזמן שקראתי את הסיפור היה כך, וכשקראתי את הדברים של הרב זקס ממש התעודדתי. אמרתי לעצמי: "וואו! הרב זקס בכלל לא נכנס עם אותה מנהלת לשורשי המצב השלילי שהיא הייתה בו!" נכון שלפעמים הדרך לתיקון עוברת בבירור איך דברים קרו, ואיך אפשר לשפר ולתקן את הבעיה מההתחלה. אבל לפעמים, והרב זקס זיהה שזה הפתרון של אותה סיטואציה, צריך לתת השראה לכיוון חדש.

כשקראתי את הסיפור, שהוא 'מעשה שהיה', קיבלתי ממש מוטיבציה לכל אותו יום שישי – בזמן ההכנות לשבת, בשהייה עם הילדים בבית, בלימוד שלי לקראת שבת וגם בהתבודדות שלי. כשהרב זקס הציע "לחגוג", הוא בעצם הציע שכל פעולה חיובית וכל עשייה טובה תהפוך להיות עניין. לשמוח בכל פעולה כזאת ולהוקיר אותה.

אני חייב לומר לכם, שממש ראיתי פלאות. אמנם אותה מנהלת תיארה פלאות שהתרחשו לאורך שמונה שנים, אבל גם אני ראיתי פלאות אם כי לאורך שמונה שעות… אל תשאלו אם גם בשבת ובימים הבאים אחריה עוד המשכתי לקבל כוח מהרעיון הזה, אבל בעיניי שמונה שעות הן עניין נפלא מאוד, שבהחלט אפשר לחגוג אותו… שנזכה כולנו "לחגוג"! לחיים!