לך דומיה תהילה

לך דומיה תהילה

שלום חברים! אתם יודעים, אחד הרגעים הכי נשגבים בלוח השנה היהודי, הוא הרגע של הדומיה בצפירה ביום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה. אולי תשאלו למה אני מייחס לזה משמעות כל כך גדולה, אז קודם כל חשוב להבין את כח האחדות של עם ישראל. 

יש פסוק שאומר "חבור עצבים אפרים, הנח לו". הכוונה היא, שגם אם עם ישראל מלא בעבודה זרה, אבל בכל זאת הם ביחד, מתגלה בזה מעלה גדולה. בדומיה של יום הזכרון, יש גילוי נדיר של אחדות. מיליוני יהודים, באותו רגע ממש, מתאחדים לעשות אותו דבר. כולם יחד – שותקים. אם תחשבו על כך תראו, שאין לנו עוד עניין כזה, שמאחד כל כך הרבה יהודים סביב אותו רגע. 

אולי אני קצת מגזים, אבל נראה לי שאולי מאז מעמד הר סיני שבו עם ישראל היה כולו בדומיה, לא היו כאלה זמנים, שמיליונים – וזו לא הגזמה – באמת מיליוני יהודים, באותם רגעים, שותקים ביחד. בעצם מאז מעמד הר סיני, לא היה אירוע כל כך מאחד. גם כשבית המקדש היה קיים, לא כולם היו עושים את אותו דבר באותו זמן. אמנם כולם היו באותו מקום, שזה דבר נעלה מאוד, אבל לא התמקדו ברגע מסויים. 

טראומה אחרי עשרים שנה

מעבר לעניין האחדות יש פה מעלה נוספת, והיא השתיקה. רבי נחמן אומר שעל ידי שתיקה זוכים לאמונה. השתיקה מביאה לאמונה, כי היא נמצאת במקום שמעבר למילים. באמת, אם מבינים את הרעיון של השתיקה, אז מובן שמי שברגעים של הצפירה אומר תהילים או משניות, אמנם עושה מעשה טוב, אבל הוא בעצם מפסיד את עיקר הכוונה של הזמן הזה. אם מדברים, מפסידים את המדרגה העליונה שמתגלה כאן, כשכל עם ישראל עומדים יחד בשתיקה. בשתיקה יש כוח גדול. 

יש לי חבר, שבמילואים שלו הוא שובץ ביחידה שמודיעה למשפחות על נפילת בנם בצבא. הוא סיפר לי פעם על אירוע ממש טראומטי שהיה לו במסגרת המילואים. הוא סיפר לי את זה עשרים שנה אחרי המקרה, ובכל זאת הוא ממש בכה תוך כדי. הם הלכו להודיע למשפחה פעם שנייה על בן שנהרג. הבן הראשון נפל שנתיים קודם לכן, וזה היה הבן השני שנהרג. כשהם הגיעו לבית שלהם, האמא פרצה בכאלה צעקות, ששום דבר לא היה יכול לתת לה מענה. 

יחד איתם, הגיע גם נציג של משרד הביטחון, שהיה יותר בוגר ומנוסה מהם, והוא גם ליווה את המשפחה ותמך בהם אחרי נפילת הבן הראשון. בכל זאת, הכאב שם היה כל כך גדול, עד שגם אותו נציג מנוסה ומקצועי, שתק לאורך כל הביקור. צריך לדעת, שהמילים הן מוגבלות. לפעמים יש להן כוח, אבל לפעמים הכאב הוא כל כך בלתי נתפס, שאין שם מילים! במצב כזה, גם אם נאמר משהו, המילים לא יועילו ואולי חלילה עוד יזיקו למצב.

מי שמאמין לא מדבר

בתורה ס"ד בליקוטי מוהר"ן רבי נחמן מלמד שישנם שני סוגים של אפיקורסות. יש סוג אחד של שאלות באמונה, שאפשר וראוי לדעת איך לענות עליהן. על השאלות הללו אמרו חז"ל: "ודע מה שתשיב לאפיקורוס". אותן מגדיר רבי נחמן כ"אפיקורסות שיש עליה תשובה". לעומת זאת, הסוג השני של שאלות באמונה הוא סוג אפיקורסות כזה שעליו נאמר: "כל באיה לא ישובון". אלו שאלות שאי אפשר להתעסק איתן, ואין שום דרך לתת להן מענה. 

שני הסוגים האלה נובעים מכך שיש בעצם הבריאה שתי רמות בהסתרה של הקדוש ברוך הוא. הסתרה אחת זאת ההסתרה הרגילה שבכל מציאות החיים שלנו הקדוש ברוך הוא נסתר. העולם נקרא העלם בגלל שהקדוש ברוך הוא נעלם בו. ההסתרה השנייה והעמוקה יותר נקראת 'החלל הפנוי'. החלל הפנוי הוא מושג קבלי חשוב, שנתגלה על ידי האר"י הקדוש, ובאותה תורה רבי נחמן מצטט את דבריו: "וְכַאֲשֶׁר רָצָה הַשֵּׁם יִתְבָּרַך לִבְרא אֶת הָעוֹלָם לא הָיָה מָקוֹם לְבָרְאוֹ מֵחֲמַת שֶׁהָיָה הַכּל אֵין סוֹף". כשאור אין סוף כל כך מאיר, אי אפשר היה לברוא עולם. 

אפשר לתת לזה דוגמא, ממדריך שמוביל קבוצה לעבודה משותפת. אם הוא רק ידבר כל הזמן, ישאל שאלות ויענה את התשובות, שום דבר לא יקרה. מה צריך לעשות כדי שהדינמיקה של הקבוצה תתפתח? הוא חייב לשתוק. על ידי השתיקה הוא מפנה את עצמו ומאפשר למציאות אחרת להופיע. ממשיך רבי נחמן: "עַל כֵּן צִמְצֵם אֶת הָאוֹר לִצְדָדִין וְעַל יְדֵי הַצִּמְצוּם הַזֶּה נַעֲשָׂה חָלָל הַפָּנוּי. וּבְתוֹך הֶחָלָל הַפָּנוּי הַזֶּה, נִתְהַוּוּ כָּל הַיָּמִים וְהַמִּדּוֹת שֶׁהֵם בְּרִיאַת הָעוֹלָם". מה אומר הביטוי 'החלל הפנוי'? ממה הוא פנוי? מהנוכחות של הקדוש ברוך הוא. 

באמת, אין מצב כזה שהוא ממש בלי נוכחות של ה' יתברך. אבל בכל זאת, יכולה להיות חוויה נפשית כזאת, שלבן אדם אין שום דרך להסביר במילים או אפילו במחשבה את מה שקורה. למשל, כשחושבים על הסיפור של השואה, נגמרים ההסברים. אתם יודעים שהרבי מלובביץ' תמיד היה נמנע מלתת הסברים על עניין השואה? בחיי היומיום יש חוויות שאנחנו עוברים, שגם אם הן קשות, עדיין יש מילים שיכולות להביא נחמה ולהסביר לנו על דרך האמונה את כל העניין. לעומתן, השאלות של החלל הפנוי הן חוויות כאלו, עם כאב כזה ואבדן כזה, שכבר אין מילים. הכאב הוא יותר מכל ביאור והסבר. 

רגע נדיר

יש הסבר לכך שאין שום דרך להביא מענה לשאלות הקשות הללו. אלו שאלות ששייכות למקום שבו אי אפשר לבטא את השכל באותיות. "וְעַל כֵּן הַמְּבוּכוֹת הַבָּאִים מִשָּׁם, הֵם בִּבְחִינַת שְׁתִיקָה. 'כְּשֶׁשָּׁאַל (משה רבינו) עַל מִיתַת רַבִּי עֲקִיבָא, זוֹ תּוֹרָה וְזֶה שְׂכָרָהּ? הֵשִׁיבוּ לוֹ: שְׁתֹק כָּך עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה' הַיְנוּ שֶׁאַתָּה צָרִיך לִשְׁתּק, וְלִבְלִי לִשְׁאל תְּשׁוּבָה וְתֵרוּץ עַל קֻשְׁיָא זוֹ". 

חז"ל מספרים שמשה רבינו רואה במנהרת הזמן איך הרומאים סורקים את בשרו של רבי עקיבא במסרקות של ברזל. משה שואל "זו תורה וזו שכרה?", התשובה שהוא קיבל הייתה: "שתוק, כך עלה במחשבה". דהיינו שצריך לשתוק, בלי לחפש תשובה ותירוץ לקושיה הזאת. הסיבה למה שקורה באה מהמקום של המחשבה שלמעלה מן הדיבור. "בִּבְחִינוֹת עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה שֶׁאֵין שָׁם דִּבּוּר לְיַשֵּׁב אוֹתָהּ וּכְמוֹ כֵן אֵלּוּ הַקֻּשְׁיוֹת וְהַמְּבוּכוֹת שֶׁבָּאִים מֵחָלָל הַפָּנוּי שֶׁאֵין שָׁם דִּבּוּר וְלא שֵׂכֶל כַּנַּ"ל, עַל כֵּן הֵם בִּבְחִינַת שְׁתִיקָה. וְצָרִיך רַק לְהַאֲמִין וְלִשְׁתּק שָׁם". 

כל המהלך הזה מסביר לנו את הרגע הגדול הזה בלוח השנה היהודי – השתיקה ביום הזיכרון בעת הצפירה. גם אם מי שיס