שלום חברים יקרים! שיהיה לכם חג כשר ושמח, מלא באור גדול!
לרגל הפסח, חשבתי להתוועד אתכם על תיאור יפה שקראתי על ה'בית ישראל' מגור. התיאור הזה הוא מליל הסדר הראשון שהוא קיים מיד אחרי השואה. אמנם אז הוא עדיין לא היה אדמו"ר, אבל אדם גדול ודגול הוא כבר היה, ויש לנו מה ללמוד ולהתבונן בהליכותיו גם מאותו זמן.
חשוב להקדים ולהזכיר שהוא איבד הרבה מאוד בני משפחה ומכרים בשואה, כולל את אשתו, וילדיו שהיו לו – בן ובת. ובמאמר מוסגר נאמר, שכנראה האדם שאיבד הכי הרבה מכרים בשואה היה אביו של ה'בית ישראל' – הרבי ה'אמרי אמת' מגור. ישנה הערכה שחסידות גור לפני השואה מנתה כמאה אלף חסידים, והרבי בוודאי הכיר באופן אישי רבבות מהם. בכל אופן, ה'בית ישראל', חוץ מכל החסידים שגם הוא הכיר ונהרגו בשואה, והחסידות שכמעט נכחדה, היה כאוב מאוד על בנו הי"ד ששמו היה לייבל, שהיה מאוד מוכשר.
ידוע שמפעם לפעם היו רואים את ה'בית ישראל', גם בשנות הנהגתו את החסידות, מסתובב ברחובות ירושלים לפנות בוקר, בלי אף אחד מהגבאים או העסקנים. לפעמים ראו אותו בשכונת שערי חסד, ולעיתים הוא היה נכנס לסליחות בבית כנסת היזדים או בבית כנסת אחר בשכונת הבוכרים. הוא היה יושב שם עם הציבור הספרדי ומאזין לקול הסליחות באשמורת הבוקר. אלה היו זמנים מיוחדים שבהם הוא התהלך לבדו, וכך היה נפגש בפתיחות עם כל מיני קהלים שהיו מופתעים לראות את הרבי הגדול הזה מופיע בחברתם. ומספרים שמדי פעם, במפגשים הללו, הוא היה מוציא דיבור מנהמת לבבו הכואב – לפעמים אפילו בלי הקשר מקדים: "אתם יודעים מי היה לייבל שלי…" למרות שבדרך כלל הוא תיחם את הכאב שלו והנהיג ביד רמה את השיקום של החסידות והחסידים, לעיתים הכאב האישי שלו היה פורץ לכמה שניות, עד שהוא היה עוצר את הכאב, מחזיר אותו פנימה ללב וחוזר להתנהל בטוב.
מרור לפניך
אולי התיאור על ה'בית ישראל' עד עכשיו היה קצת כואב ונוגה, אבל הוא נצרך בתור הקדמה כדי להבין את הרקע לחוויית ליל הסדר שהייתה אצלו באותה שנה. ה'בית ישראל' דיבר אז על המשפט המוכר מההגדה: "יָכוֹל מֵראשׁ חֹדֶשׁ? תַּלְמוּד לוֹמַר בַּיּוֹם הַהוּא. אִי בַּיּוֹם הַהוּא יָכוֹל מִבְּעוֹד יוֹם? תַּלְמוּד לוֹמַר: 'בַּעֲבוּר זֶה' – בְּשָׁעָה שֶׁמַצָּה וּמָרוֹר מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ".
הרבי קרא אז את המילים בהגדה וביאר אותן באופן פנימי: 'יכול מראש חודש?' – אם אומרים לי לחגוג את ליל הסדר רק כשאני עם ראש חדש ובהתחדשות של שמחה, 'תלמוד לומר: ביום ההוא' – ליל הסדר צריך להיות לפי היום ההוא, כלומר, היום שבו אתה עומד, גם אם הוא לא ממש מלא התחדשות.
הרבי המשיך וביאר: 'יכול מבעוד יום?' – יום הוא סמל לאור של אמונה בהירה. האם ליל הסדר נחגג רק ביום שיש בו בהירות? 'תלמוד לומר: בעבור זה, בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך' – גם כשיש מרור לפניך, תהיה בליל הסדר… ומספרים שרק אחרי הדיבור הזה שלו, הרבי ניגש להתחיל את ליל הסדר.
הרעיון של הביאור הזה הוא, שדווקא מתוך כל הקשיים שעוברים על האדם הוא יכול לבחור להיות בן חורין אמיתי. חכמים תיקנו לנו לשים את כל הקושיות שלנו בצד ולבחור להיות בחירות. חלק גדול מהליכות הסדר נועד להזכיר לנו שאנחנו ראויים לקבל את יציאת מצרים מחדש, כמו שהייתה בימים ההם.
התשובה הנכונה
בהקשר של קושיות לקראת ליל הסדר, ישנו סיפור חשוב על אחד מגדולי ישראל במזרח אירופה לפני כמאה וחמישים שנה – ר' אייזל חריף. מספרים שכאשר בתו הגיע לפרקה והוא רצה לבחור עבורה חתן, הוא יצא לחיפוש בישיבות המובחרות בליטא של אותם ימים (בשם החירות הספרותית נוסיף כאן, שבוודאי בתו פנתה אליו קודם ואמרה לו שהיא מבקשת ממנו וסומכת עליו שימצא עבורה חתן מתאים. זאת תוספת נצרכת כשמספרים סיפורים כגון אלה בימינו…). הדרך שבה ר' אייזל החליט למצוא חתן, הייתה על ידי הצגת קושיה חמורה לפני תלמידי הישיבות. הוא רצה לראות אם יש בחור שיענה לו תירוץ ראוי, שגם יעיד על מעלתו ותבונתו, ואותו הוא ייקח לחתן לבתו.
ר' אייזל יצא לדרכו ועבר בכמה וכמה מהיכלי התורה של אותם ימים, אבל לא מצא מישהו שידע לענות על שאלתו. במקום האחרון שבו ביקר היו רבים שניסו לתרץ, אבל אף אחד לא הגיע אל הנקודה, ור' אייזל יצא לדרכו בחזרה הביתה בידיים ריקות.
לפתע, אחרי שהעגלה בה נסע התחילה להתרחק מהישיבה, הבחין ר' אייזל שאחד הבחורים רץ אחריו. הוא חשב לעצמו שבוודאי הבחור הזה החליט לעשות עוד ניסיון לתרץ את השאלה. הוא הורה לעגלון לעצור את העגלה, וכשהבחור הגיע הוא שאל אותו מה התירוץ שלו. הבחור אמר: "רבי, אין לי תירוץ! אבל בלי קשר לשידוך, שאלת שאלה בתורה שכל כך נגעה בנו – איך הלכת בלי לומר לנו את התירוץ? בבקשה תאמר לי מה התשובה לשאלה!"
ר' אייזל התבונן בו לרגע ואמר לו: "אתה ראוי להיות החתן של בתי…"
אתם יודעים, לכל יהודי יש ניסיונות בחיים. צריך לדעת שכל ניסיון שיש לנו בחיים הוא בעצם שאלה שהקב"ה שואל אותנו ומחכה למענה. כל ניסיון הוא כמו מבחן, שאלה מורכבת, שצריך לתת לו תשובה נכונה. הרבה פעמים אין לנו שום מושג מה התשובה ומה עושים עם ניסיון שכזה, ובמצב כזה צריך לפנות לה' ולומר: "ריבונו של עולם, אני באמת לא יודע מה לעשות. אין לי תשובה טובה לשאלה שלך, ואני לא מצליח לעמוד בניסיון. ה' יתברך – תאמר לי אתה את התשובה!"
במקום להיכנע לעמדה של אשמה והלקאה עצמית – 'איך לא עמדתי בניסיון?' – כדאי לנסות עוד אפשרות: לבקש מה' ללמוד איך מתמודדים עם דברים כאלה. להיות כתלמיד השואל את רבו בענווה ובהודאה על האמת שאין לו מושג איך פותרים את החידה של הניסיון הנוכחי. גם כשאין לנו התחדשות, ובמקום אור יום של אמונה אנחנו מוקפים חושך, אפשר לבקש בלב פועם מה' יתברך שהוא ייתן את המענה. יחד עם ארבע הקושיות של ליל הסדר, כאן הבן שואל את אבא שבשמים לדעת את התשובה האמיתית, שהיא גדולה יותר ממה שאנחנו מסוגלים לומר כעת.
לחיים חברים! שיהיה חג נפלא עם קושיות מעומק הלב, ותשובות מאירות עוד יותר. לחיים!
