שלום וברכה! כידוע, הפסקות מעוררות את הלימוד. אשרי המורה שיודע כמה מקום לתת להפסקות. ככל שההפסקה טובה יותר, היא נותנת ללימוד להיטמע בתוכנו, ממש להיכנס פנימה ולקלוט אותו. לפעמים כשאדם לומד ולומד ועוד לומד, אז באיזשהו מקום לדברים אין מקום להיכנס פנימה, והם בעיקר יוצרים עומס על הנפש. ר' נחמן ציווה לר' נתן הדרכה רוחנית מעניינת, שכל יום תהיה חצי שעה או שעה שהוא פשוט ידבר, כלומר יפטפט עם אנשים על דא ועל הא. הרעיון היה שתהיה לו הפסקה, שיהיה לו 'נייחא למוחין'. זה אמנם ביטוי בארמית, אבל הרעיון ברור. זה סוג של הפסקה, כי לפעמים בן אדם לא יודע לקחת פסק זמן, אז הלימוד הוא לא במיטבו.
הטובים עולים להתקפה
ר' נחמן אומר שעצבות זו גלות בעולם הנפש, יש בזה גלות ושעבוד. גלות משמעותה היא שבן אדם לא נמצא במקום שלו, ושעבוד הוא כשהאדם לא בן חורין להיות חופשי לעצמו, והוא לא באמת יכול לבחור איך לנווט את חייו.
כדאי מאוד לשים לב למצב הזה, ולקבל את הנקודה הזאת שגם עצבות שייכת לגלות ושעבוד.
בנוסף, עצבות זה מצב של ראיית האין. אדם עצוב, ממש עושה מדיטציה על החסר – על מה שלא קיים בחיים, ובעצם על מה שאיננו! המשמעות של בן אדם עצוב היא, שהטוב שקיים בתוכו, שהטוב הזה הוא בעצם האני האמיתי שלו, נעשה חסר מקום בעולם, ואין לו איך להתבטא. יש דוגמה לזה, אמנם קצת כאובה, מחיי היום־יום. למשל ילד, או בן או בת זוג, שאדם רואה בהם רק את הלא־טוב. אתם יודעים איזה כאב זה לילד שכל הזמן רואים בו רק את הלא־טוב? הוא מרגיש דחוי, הוא מרגיש שהאני האמיתי שלו לא מצליח כלל להתבטא! אומר ר' נחמן, שהעצבות היא כביכול ביטול המקום שלך בעולם. כביכול האדם דוחה את עצמו מלתת מקום לטוב שבו.
מה עושים עם העצבות הזאת? ר' נחמן מרגיע ואומר: לא צריך לתקן בבת אחת את כל החיים. יש דברים שאורך זמן עד שבעזרת ה' רואים בהם שיפור. אלא שכבר ברגע הנוכחי אפשר לחפש איזה טוב קיים כבר עכשיו. העצבות היא שתלטנית, ולא מוכנה לתת לעוד משהו להתבטא. כשאתה חושב על הטוב, אתה בעצם אומר: 'עצבות יקרה, כרגע אני מניח אותך בצד, את אמנם קיימת, אני מכיר בך, אבל את בצד'. חוץ מזה, עצם החיפוש אחרי הטוב יכול לעורר שמחה. פשוט, אם הגדרה של עצבות זה ראיית האין, אז באותה מידה הגדרת השמחה היא ראיית היש. חיפוש הטוב, זה דבר שממש שווה לכל נפש, גם במצבים הכי קשים! אל תתכחש לעצבות ואל תתעלם ממנה, אלא תחפש את הנקודה הטובה שקיימת. הרבה פעמים מי שמיישם את זה, ממש רואה שהשמחה יכולה לחזור ללב שלו. לא רק שהשמחה יכולה לחזור ללב, גם העצבות הולכת ומתמעטת. אמנם היא עדיין קיימת, אבל היא הולכת ומאבדת מכוחה, היא נעשית פחות מאיימת ושתלטנית כמו שהיתה קודם.
הרבי, היקה ובעל הבית
קראתי פעם סיפור על ר' ישראל מהוסיאטין. בית המדרש שלו עדיין קיים ברחוב ביאליק בתל אביב. מעניין שבתל אביב יש כמה מקומות שממש מרגישים קדושה שקיימת עוד מימי הצדיקים ששהו בהם.
על ההוסיאטינר יש סיפורי מויפת מבהילים, ממש מבהילים! אני לא מתכוון שמי שקורא אותם נכנס לבהלה, אלא כדרך החסידים שאומרים: "זה ממש גיוואלד לשמוע מה פעל צדיק שהיה כאן בעולמנו". אחד הסיפורים שקראתי עליו תפס את ליבי. זו תופעה מוכרת: אנחנו קוראים הרבה סיפורים, אבל יש משהו שממש מתיישב על הלב.
אחרי מלחמת העולם הראשונה, ההוסיאטינר הגיע לווינה, שם הוא הקים את חצרו למשך איזה זמן וערך שם טישים. פעם אחת הגיע לטיש אחד מיהודי המקום, כנראה יהודי מודרני שהיה רחוק מאידישקייט ובוודאי גם מחסידות. אצל היקים לא כל כך ידעו מה עניינה של חסידות, וכמעט שלא ראו חסידים. היהודי נכנס לטיש, ראה את הרבי יושב בראש השולחן, וביקש שיסבירו לו מה התופעה הזאת אומרת. החסידים ניסו להסביר בכל מיני דרכים, וזה לא התיישב על ליבו. באיזשהו שלב הרבי שם לב שישנה התגודדות והוא שאל מה העניין. החסידים אמרו לו שהגיע אחד מיהודי המקום, מהקהילה היקית, ששואל מה עניינו של רב'ה. הרבי קרא לו ואמר: "אתה יודע שבבית הכנסת יש גבאי והוא מנהל את העניינים, מעל הגבאי עומד רב בית הכנסת, ומעל רב בית הכנסת עומד ועד הקהילה. כך זה גם בעירייה – בכל עיר ישנה העירייה, ומעליה הממשלה". אחרי ההקדמה הזו אמר הרבי: "רבי זה מי שהוא בעל הבית על עצמו…"
במבט ראשון הווארט הזה לא לגמרי מובן. מה בעצם הרבי הקדוש הזה, שכל מילה שלו היתה מדודה, התכוון כשאמר שרבי הוא מי שהוא בעל הבית על עצמו. לאור מה שדיברנו על העצבות, זה יותר מובן. כשאתה לא נותן מקום בתוכך לצד הטוב, כשאתה שקוע בעצבות או אפילו בתאוות ואין לך בכלל מקום לטוב שבך, אז אתה לא בעלים על הטוב שבך. המשמעות של בעל הבית, זה אומר שאתה לגמרי בן חורין להיות מי שאתה באמת. אתה בעל הבית על עצמך, ולא נותן לשום דבר, תאוות או עצבויות, לשלוט על מציאות חייך. שנזכה להיות בעלבתים! לחיים לחיים!
