שלום חברים. אולי סיפרתי לכם פעם שאני נמצא די הרבה בדרכים. אינני יודע אם לומר 'לצערי' או לא, אבל בכל אופן ככה ה' מסדר לי. כשאני באוטו, לפעמים אני שומע שיעורי תורה, לפעמים שר לעצמי, ולפעמים שומע קצת רדיו. רציתי לספר לכם על הרצאה מרתקת ששמעתי פעם דווקא בדרך.
יום אחד שידרו ברדיו הרצאה של אנתרופולוג ישראלי בשם ד"ר דניאל נווה. כיוון שהבעל שם טוב לימד אותנו שמכל דבר ששומעים אפשר ללמוד משהו לעבודת ה', הקשבתי ליהודי בתשומת לב, וברוך ה' זכיתי ל"בכל דרכיך דעהו", ולמדתי תובנות חדשות לעבודת ה' ממקום לא שגרתי.
מהודו ועד הישיבה
אותו ד"ר נווה סיפר, שאחד המחקרים שלו הוא התמקד בשבט נידח שחי בדרום הודו. לצורך המחקר, הוא הלך לחיות במשך שנה שלמה עם אותו שבט, שמוגדר כשבט של 'לקטים' – כלומר, חברה של אנשים נוודים שהחיים שלהם מבוססים על איסוף מזון מצמחי בר, וציד של בעלי חיים. אלה אנשים שלא עוסקים בחקלאות או בגידול בעלי חיים מבויתים, אלא רק מלקטים ממה שקיים בטבע. במשך השנה הזאת, הוא למד מהם על החיים הפשוטים שלהם – איך חיים בטבע, ואיך חיי החברה שלהם מתנהלים. הוא טען שזאת חברה שחיה בלי מותרות, ולכן אין אצלם קנאה שנאה ותחרות. אני לא יודע אם הם ממש חיים ככה, אבל לפחות בתור סיפור זה נשמע טוב…
משנת ההתנסות ומכל החוויות שהוא צבר אצל אותו שבט, הוא יצר הרצאה שרצה בבתי ספר ובה הוא מלמד בני נוער, וגם הורים של בני נוער, מה הם שלושת הדברים החשובים ביותר שצריך להקנות לנער מתבגר. אלה הם כלים בעלי ערך, שהקנייה שלהם בגיל צעיר היא מתנה לכל החיים. זאת צידה לדרך, שנותנת יכולות להתמודד ולהסתדר כמעט בכל חברה שבוחרים לחיות בה. האמת היא שאפשר היה להציג את שלושת הכלים הללו גם בלי תיאור הרקע של המחקר האנתרופולוגי, אבל המקוריות של הסיפור בהחלט מוסיפה נופך של עניין…
בכל אופן, שלושת הדברים שד"ר נווה זיקק מתוך ההתנסות שלו, שאותם הכי חשוב להקנות לבני הנוער הם: התמדה, למידה עצמית, ושיתופי פעולה. היכולת להתמיד באה לידי ביטוי בעיקר כשקשה ולא נוח עם פרויקט שהתחלנו, וכעבור זמן הוא כבר כל כך מאיר ומשמח. כשמצליחים להקנות לנער יכולת להמשיך בפעולותיו ובעשייה המבורכת שלו, גם כשזה קשה ולא נותן פירות בצורה מידית, וגם כבר לא כיף לו כמו בהתחלה – זאת מתנה נפלאה. הנער זוכה לכלי רב עוצמה, שפותח לו דרך להצלחה בחיים.
הנקודה השנייה היא יכולת למידה עצמית. הרעיון הוא לפתח אצל הנער יכולת להתמודד עם טקסטים שהוא לא מכיר, ולפענח אותם בהצלחה. חלק מההצלחה היא גם היכולת להוציא מתוך מה שהוא לומד, סיכום תמציתי של מה עיקר ומה טפל, ומה התובנות שיועילו לו בהמשך.
הנקודה השלישית היא הנקודה של שיתופי פעולה. בנוהג שבעולם, בני אדם נוטים באופן טבעי להתהדר ולרצות את מלוא הכבוד והקרדיט לעצמם בלבד. בכל זאת, ברור שהדבר שהכי מועיל לאדם להתפתח ולקדם פרויקטים נוספים, זאת היכולת לשתף פעולה עם האחר. אמנם התהילה והכבוד ירדו לחצי התורן, אבל ההצלחה תגדל לאין ערוך. אותו ד"ר נווה, אחרי שהוא מבסס את דבריו על הניסיון, מראה עד כמה שלושת הדברים הללו חשובים לאין ערוך מהמידע והכלים שמנסים בדרך כלל להקנות במערכת החינוך. המערכת רגילה לתת לילדים אינפורמציה וידיעות שבדרך כלל לא רלוונטיות לחיים שלהם. לעומת זאת, הקניית כלים שכאלה, באופן עמוק ואמיתי עד כדי שהיכולות הופכות להיות חלק מהאישיות של התלמיד, היא מתנה לכל החיים.
שלא ייגמר הפקק
אתם יודעים חברים, זאת הייתה הרצאה מסוג ההרצאות שאתה מקווה שהיא תימשך עוד קצת… פתאום גם הפקקים הופכים להיות יותר ידידותיים ונעימים. זאת גם תובנה לחיים, שצריך לתת לדברים לגעת בנו. כשמשהו נוגע בנו, הכל הופך להיות יותר נעים. אם הנגיעה היא רק בגדר מפגש חיצוני שלא חודר פנימה, אז גם כביש פתוח יכול להיראות כמו פקק או תנועה שזורמת לאט.
בכל אופן, מאוחר יותר חשבתי לעצמי, שבלימוד הישיבתי אפשר למצוא את שלושת המאפיינים שאותו מרצה למד מהשבט ההודי. ההתמדה היא ללא ספק עיקר גדול בעולם התורה, שמחנכים אליו ומדברים עליו כל הזמן. הלמידה העצמית, בוודאי תופסת מקום מרכזי מאוד, והיא למעשה עיקר הלימוד הישיבתי. גם את שיתופי הפעולה אפשר לפגוש דרך הלימוד בחברותא, שהוא עניין מרכזי, וגם בעוד כיוונים – חבורות לימוד, שיעורים, כתיבת מאמרים ועוד. כל אלה הם עניינים מרכזיים בעולם התורה, שיכולים להקנות לנו שפע ברכה לכל מרחבי החיים. לחיים!
