ליל הסדר, לא לחינם קראו לו אצל רבותינו 'ראש השנה לאמונה'. זהו הלילה בו מתחיל סדר החיים המתחדש. רבי נחמן מדבר על כך שבחיים שלנו יש שני סוגי מציאות: 'כסדר' ו'שלא כסדר'. כסדר זה כשהמציאות מתנהלת כפי רצוננו, שלא כסדר זה שהמציאות היא לא על פי הרצון שלנו. בליל הסדר מתגלה מחדש הסדר שבבריאה ובתודעה שלנו, ואנחנו מגלים שכל מה שחשבנו שהוא לא כסדר, גם הוא כסדר. סדר של אמונה, סדר של ביטחון. סדר של השגחה המתגלה מחדש על ידי הסיפור.
יש לנו הזמנה לספר לילדינו את הסיפור שעובר מדור לדור מאב לבנו, על הגאולה הניסית ועל כך שצעקתנו נשמעה ויצאנו מבית עבדים, ממקום שאף אחד לפנינו לא הצליח לצאת, שאנחנו לא לבד, ושיש מי ששומע אותנו ואנחנו יכולים לפנות אליו בכל עת צרה ומצוקה.
אל תברח משעת סיפור
"ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים" – העצמתו של כוח הסיפור, לחזור למקום הילדי שבנו שאוהב לשמוע את הסיפור ומעביר את הסיפור הלאה לדור הבא. סיפור שעובר מאב לבנו, דור אחר דור בשרשרת הדורות, יותר משלושת אלפים וחמש מאות שנה, הסיפור על אותו לילה בו יצאנו ממצרים.
ולמרות שיש בנו הרצון לעבור לעניין השכלי, הפילוסופי, העמוק, אומרת לנו ההגדה – גם אם אתה חכם וגם אם אתה נבון ויש לך פרשנות אחרת לרעיונות העמוקים של חירות, אל תברח משעת הסיפור הגדולה והנשגבה. מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים כאב שמספר לבנו, וגם להיות כבן שמאזין לאביו בעיניים פעורות, באוזן קשובה ובלב פתוח על הניסים הגדולים, על המיצרים שמהם יצאנו, על המיצרים שבכל דור, על הפורענויות והצרות שמתחדשות מעת לעת ואשר גם מתוכם יש יציאה אל המרחב.
יש כאן ילד שמקשיב
אומרים לנו חכמינו שהקטן שבחבורה שואל "מה נשתנה", ואם אין שם ילד קטן אז הצעיר שבחבורה שואל, ואם אין שם אף אחד? אם בן אדם נאלץ לערוך את ליל הסדר לבדו, כמו שיכול מאוד להיות שיקרה השנה, שלא מעט אנשים יצטרכו להיות בליל הסדר לבדם, מה יעשה? חכמינו מתייחסים גם לסיטואציה הלא פשוטה הזאת ואומרים שעלינו לספר לעצמנו.
וכך הם מילותיו של הנשר הגדול: "מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן… ואף על פי שאין לו בן. אפילו חכמים גדולים חייבים לספר ביציאת מצרים. וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח… צריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו ויאמרו 'מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות', עד שישיב להם ויאמר להם כך וכך אירע כך וכך היה… אין לו בן, אשתו שואלתו. אין לו אשה, שואלין זה את זה 'מה נשתנה הלילה הזה'. ואפילו היו כולן חכמים. היה לבדו, שואל לעצמו 'מה נשתנה הלילה הזה'."
יש לנו הזדמנות להכיר שבתוכנו שוכן הילד הפנימי. כי גם כשאדם צריך לספר לעצמו – גם אז הוא מקיים את "והגדת לבנך", הוא מעביר את הסיפור לילד הקטן שמסכים להאזין ולשמוע. ולעיתים הסיטואציה של להיות לבד בליל הסדר, מציאות שאיננה רצויה ואינה לכתחילה, באה להגיד לנו שאנחנו לא באמת לבד, שיש מי ששומע, יש מי שמאזין והדיבור לא הולך לאיבוד.
השנה נגאלים ממחשבות פרעוניות
פרעה הוא זה שאומר לבני ישראל: "תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו בדברי שקר" – רצונו היה שבני ישראל יניחו ויוותרו על התפילה והצעקה, על האמונה שיש מי שמקשיב להם. פרעה אומר ש"הדמיונות הללו" נובעים מכך שיש להם זמן פנוי והבטלה מכניסה רעיונות משונים לראש. "דברי שקר" אצל פרעה זה המחשבה שאפשר להתפלל, שאפשר לדבר אל השם והוא שומע, שבקשתנו וצעקתנו ושוועתנו אכן נשמעת.
במשך תקופות ארוכות הדעת הזאת של פרעה חלחלה לעם המשועבד, שלא מצא את הכוח לדבר; הם לא מצאו את הכוח לדבר את אשר על לבם בפני ריבונם. על כך אומרים חכמינו שהדיבור היה בגלות. לא האמנו שהדיבור יכול לקשר אותנו באמת, לא האמנו שהדיבור אכן נשמע, לא האמנו שהעל־טבעי יכול להתרחש בחיינו, שהנס יכול להופיע בתוך המיצר, שהבורא יופיע בתוך חיינו.
כעת אנו מקבלים את הדעת שמישהו תמיד איתנו. ליל הסדר הוא גאולת הדיבור, ההבנה שאני לא לבד אף פעם. ייתכן מאוד שמי שנמצא לבד בליל הסדר יכול לחוות את החוויה הכי נפלאה שנפש האדם יכולה להרגיש: שהבדידות אינה בדידות והלבד אינו לבד, והחיבור הוא תמידי ויכול להופיע ולהאיר באור יקרות בליל הסדר. בלילה שחוזר הסדר לעולם.
הסדר האמיתי הוא הידיעה וההבנה שאני מושגח, שאני אהוב, שאני שמור, שאני מונחה, שאני מודרך. ובתוך המילים הנצחיות של ההגדה, דרך אמירתן בקול גדול, בנעימה ובזמרה, יוצרים את החיבור הזה. וזה קורה כשאני עומד בתווך בין הילד הקטן שלי ושבי ובין הבורא, אליו אני פונה ונזכר בהתגלותו לאבותינו ובהתגלותו באור הגדול שיורד בלילה הזה לכל אחד.
