שלום חברים! מן הסתם אתם מכירים את הסיפור של רבי נחמן, "מעשה מבן מלך ובן שפחה שנתחלפו", שהוא אחד מסיפורי המעשיות משנים קדמוניות.
בסיפור הזה יש נקודה שמודגשת בכמה הזדמנויות, והיא תשומת לב לכך שפעמים רבות הדבר שמנהל את חיי בני האדם הוא פחד. פחד, שלפעמים אנחנו אפילו לא מודעים אליו, עלול להוביל לרדיפה או לחילופין לבריחה, והוא בעצם מה שמנהל את חיי האדם. כשמגיעים להבנה ולתודעה שבאמת אין מה לפחד, משתחררים מהצורך לרדוף או לברוח, ומבינים שמה שאנחנו רוצים כבר נמצא כאן.
נא לא לזוז!
כדי להבין יותר את העניין, כדאי לקרוא שוב את הסיפור של רבי נחמן. הסיפור מתחיל במיילדת שהחליפה את התינוקות – בן המלך עם בן השפחה, מתוך רצון לראות להיכן תוביל ההחלפה הזאת. הנסיך המוחלף, שמישהו לחש על אזנו שאומרים עליו שהוא בעצם מוחלף ולא נסיך אמיתי, התחיל לרדוף את כל מי שהעיז לדבר על האפשרות שאולי הוא מוחלף. הוא הציק מאוד לבן המלך האמיתי שגדל בבית השפחה, ועשה עוולות נוראיות למשפחה של השפחה כדי לגרום להם לעבור לארץ אחרת, וכך לא יהיה מצב שמישהו אחר יטען לכתר.
כבר כאן רואים את הנקודה הזאת שלפעמים בן אדם עושה עוולות גדולות, והוא נחשב כאדם רע ביסודו, אבל האמת היא שמאחורי כל הפעולות שלו שוכן הפחד. כדי לתקן את העוולות הללו, צריך לגשת לשורש העניין שהוא הפחד.
לפעמים, פחד יכול לגרום למצב יותר קשה, שבו אנשים מוותרים על הערכים הרוחניים שלהם בגללו. כמו שלתאוות יש כוח, חס ושלום, להזיז ערכים רוחניים הצידה, כך גם לפחדים יש כוח חזק להזיז את האדם. הפחד הוא, בדרך כלל, פחד מלאבד שליטה. לצער הלב, יש גם לא מעט מחלוקות בין יראי ה' שנובעות מפחדים כאלה. לפעמים המחלוקות הן סביב דברים שיש בהם טעם, אבל לפעמים מאחורי הציטוטים התורניים למיניהם – שמנוסחים היטב וכתובים על פשקווילים כאלה ואחרים – שוכן הפחד. אדם בעל מעמד מפחד שאנשים לא ישמעו לו, או שאם הם יפנו אחרי מנהיג אחר הוא יאבד מקורות הכנסה ומקורות כוח בעלי השפעה. אני לא יודע אם אי פעם נתקלתם במחלוקת כלשהי במחוזות היהדות של יראי ה', אבל גם אם לא, בטח קראתם על כך בספרים שמספרים על דורות עברו…
במצבים כאלה, לא פעם ולא פעמיים, אם תשאל את הבן אדם שחולק בכל הכוח, מה יש לו נגד השני – בצורה מעמיקה פנימה – תשמע מה באמת הוא מרגיש כלפיו. אם האדם העומד מולך יהיה כנה, הוא יתבונן פנימה ויגלה שיש שם פחד. לעיתים, בן אדם יאמר בהתחלה שהוא כועס, ולעיתים הוא יאמר שהוא שונא, אבל כשתחפור פנימה תבין שגם כעס וגם שנאה הם לא רגשות מקוריים. אלו רגשות משניים. מתחתם, מתחת לשנאה, כעס וקנאות, יש הרבה פעמים פחד לאבד משהו.
אדם שמברר לעצמו ומכיר בזה שהוא מונע מפחדים, הוא גם יכול להפוך את המצב לטובה. הוא יהיה מסוגל להפסיק לברוח מהפחד בכל מיני צורות, ובמקום בריחה לעבור לבחירה. במקום לברוח מהתמודדות אמיתית ובוגרת, אדם יכול להרגיל את עצמו להתמודד ולבחור באמת. יש כאן משחק בין 'בריחה' ל'בחירה'. כל עוד אדם לא מודע מה באמת מפעיל אותו, ההתנהגות שלו תהיה לא ראויה. ככל שעולה המודעות למניעים הכמוסים של האישיות, כך אפשר להכניס לשם בחירה ולבחור לפי הערכים הגבוהים שלנו.
לקראת סוף הסיפור על בן המלך ובן השפחה, רבי נחמן שם בפי הגיבור של הסיפור את המילים הבאות: "כשנכנסים לגן ורודפים אותו, אין צריכים לברוח כלל". אלה מילים שבאות לעורר את המודעות שלנו, לזהות את המקומות בחיים שאנחנו רודפים, ומצד שני את המקומות שאנחנו בורחים. גם רדיפה שלא לצורך וגם הבריחה שלא לצורך, מקורן בפחד. ככל שנזהה את המקומות הללו, תגדל האפשרות להכניס שם בחירה והכוונה, לפעול מהמקום הגבוה של האישיות, ולא מהמקום של הפחד שבדרך כלל מוביל לבחירות לא טובות.
את הסיסמא הזאת של ר' נחמן אנחנו צריכים לשנן כמו סטיקר – "כשנכנסים לגן ורודפים אותו, אין צריכים לברוח כלל!" כשנקשיב לצדיק שלוחש לנו באוזן: "אין צריכים לברוח כלל", ההתנהגות שלנו יכולה ממש להשתנות לטובה.
על מה אתה מדבר?
אגב, לפני כמה זמן הוצאתי ספר שזאת הכותרת שלו: "אין צריכים לברוח כלל". זה ספר מסוג הספרים שאני ממליץ בעיקר על הכריכה שלו, ולאו דווקא לקרוא אותו. לא שיש בעיה שתקראו את התוכן, אבל אם מדברים בכנות, עיקר המכוון נמצא בכותרת של הספר. אתם יודעים שכשמישהו מדבר הרבה על שמחה, כנראה שהוא מתמודד עם עצב. כשמישהו מדבר הרבה על ענווה, אתה מבין שהוא מתמודד עם בעיות גאווה. אז כשמישהו מפרסם ספר שהוא קורא לו: 'אין צריכים לברוח כלל', הוא מתמודד עם המקומות שבהם, במקום לתת מענה נכון, יש נטייה לברוח.
צריך להבין, שגם כשבן אדם סתם יושב בסלון ביום רגיל, וכשפתאום עולה אצלו רגש לא נעים הוא נכנס לטלפון שלא באמת לצורך, זאת ממש בריחה. גם אם במקום לחוות את הרגש הלא נעים שעלה פתאום, לעמוד מולו והקשיב למה שהוא בא לומר, ניגשים לחפש משהו במקרר – זאת בריחה. שלא תבינו לא נכון, אם יש צורך אמיתי, אז אני בעד המקרר – בעיקר בחלקים המזינים שבו. הבעיה היא בפתיחת המקרר לטובת הבריחה. הבריחה מלהרגיש, ומלפגוש את מה שמבקש להתהוות ולהתברר באישיות.
ישנם עוד סוגים של בריחה. למשל, בן אדם שנוהג לעזוב הרצאות שקצת לא נוחות לו באמצע הדברים, או נוטש קורסים באופן סדרתי ואף פעם לא נשאר עד הסוף – אלה בריחות. באופן אישי, בחיים שלי פגשתי לא מעט מצבים שבהם היה נכון יותר להישאר במקום ולהמתין לסיום המהלך. זאת עבודה גדולה שלאט לאט לומדים אותה, איך להכניס מודעות למצבים הללו בחיים, ולהישאר גם במקומות הלא נוחים. ממרום גילי, אני יכול לומר לכם שזאת יכולת שמתפתחת עם הזמן, ובעצם העיקר היא העבודה לאורך הדרך ולא התוצאה.
חברים! תאמרו 'לחיים' על המשפט הנפלא הזה של ר' נחמן, ונזכה כולנו לדעת תמיד ש"אין צריכים לברוח כלל!". לחיים!
