שלום חברים! בוודאי הרגשתם שהשבוע החולף היה משהו מעין חול המועד. אמנם הימים הללו היו משמעותיים יותר בזמן בית המקדש, שאז הם היו ימי תשלומים לקרבנות חג השבועות, אבל גם בזמננו יש עוד אפשרות לבחור ולהרגיש את הארה של חג השבועות.
רציתי לדבר אתכם על עניין ששייך גם למגילת רות שקראנו בשבועות, וקשור גם לפרשת בהעלותך. במסכת מגילה אומרת הגמרא: "אָמַר רַבִּי לֵוִי, וְאִיתֵּימָא רַבִּי יוֹנָתָן: דָּבָר זֶה מָסֹרֶת בְּיָדֵינוּ מֵאַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה – כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר 'וַיְהִי', אֵינוֹ אֶלָּא לְשׁוֹן צַעַר". במקום אחר, חז"ל מדברים על מילה הפוכה ואומרים: "אֲבָל כָּל 'וְהָיָה' – שִׂמְחָה".
גם אם אולי ראיתם פעם את הרעיון הזה, אולי לא שמעתם איך מסבירים את ההבדל הזה – שהמילה 'ויהי' מסמלת צער, ואילו 'והיה' היא ביטוי לשמחה. בוודאי כן שמעתם על רבי שלמה הלוי אלקבץ, בעל הפיוט 'לכה דודי'. הוא כתב חיבור – פירוש למגילת אסתר, שנקרא 'מנות הלוי', ושם הוא מסביר את ההבדל בין המילים הללו.
דרך אגב, את הספר 'מנות הלוי' כתב רבי שלמה אלקבץ בהקשר מאוד מיוחד. בזמן שהוא היה מאורס, לקראת חתונתו, מצבו הכלכלי היה דחוק מאוד, ולא היה לו כסף כדי לקנות מתנה יפה לכלתו. במקום מתנה, הוא כתב לכבודה – כמתנת אירוסין – חיבור על מגילת אסתר, וקרא לו 'מנות הלוי'. נראה לי שבהחלט כדאי להיות כלה לחתן שמביא מתנה כזאת, ואני גם יכול לשער שהיא ידעה להעריך את חשיבותה של המתנה הזאת – מן הסתם אפילו יותר מאשר תכשיטים יקרים.
ראוי להערכה
אם כבר דיברנו על הערכה בין בני זוג, נוסיף הערת אגב על הערת אגב. פעם שוחחתי עם מורי ורבי, הרב בזנסון שליט"א, על חיי נישואין. השתתפנו אז יחד באירוע לכבוד ט"ו באב, ובין לבין טיילנו קצת בחיק הטבע, עד שהגיע הזמן להתוועד. תוך כדי הטיול, שאלתי אותו מה הדבר הכי חשוב בחיי נישואין. על שאלות כאלה התשובה אמנם משתנה מזמן לזמן, וכל פעם שמים את המיקוד על נקודה אחרת, אבל אז התשובה שלו הייתה כך: "הדבר החשוב ביותר בחיי הנישואין, היא ההערכה".
בנושא הזוגיות אפשר לדבר על כל מיני היבטים – על הרצון לעבוד את ה', להקים בית נאמן בישראל, על אהבה ושמחה, אבל זאת נקודה שתמיד כדאי לשים לב אליה – האם אדם חש הערכה כלפי העומד מולו. אולי לא בכל סיטואציה השאלה הזו רלוונטית – בגילאים צעירים היא אולי פחות בולטת, אבל כדאי לשאול את השאלה הזאת מדי פעם – האם אתה חש הערכה כלפי העומד מולך?
בכל אופן, אם נחזור לרבי שלמה אלקבץ וכלתו, הרי שהיא ידעה להעריך את המתנה הזאת. אתם בוודאי יודעים שלרבי שלמה היה עוד הרבה מה לומר בענייני חתן וכלה, כמו שרואים בפיוט הנפלא שלו 'לכה דודי'. לאורך הדורות היו לעם ישראל הרבה משוררים ופייטנים, שחלקם – הגדולים שבהם – היו בעלי רוח הקודש. בכל זאת, רק מעטים מהם זכו להיכנס לסידור התפילה של כל עדות ישראל.
עתיד עבר, עבר עתיד
נחזור לענייננו – רבי שלמה אלקבץ מסביר שהמילה 'ויהי' היא הרכבה של המילה 'יהי', שמבטאת יחס לעתיד, יחד עם האות ו'. מדובר כאן על ו' ההיפוך, שהופכת את העתיד ללשון עבר. לעומתה, המילה 'והיה' מורכבת מהמילה 'היה' שמתייחסת לעבר, והתוספת של הו' הופכת את המילה ללשון עתיד.
בהתבוננות היפה הזאת, יש לימוד מאוד משמעותי. אדם שמרגיש את העתיד שלו כאילו הוא כבר שייך לעבר, הוא חי כאילו עיקר החיים כבר מאחוריו – בעצם כבר מיואש מהתחדשות כלשהי בחייו. חוויה כזאת, שהעתיד כבר לא רלוונטי, מביאה ללשון צער. כך מה שהיה צריך להיות 'יהי' – בעתיד, הופך להיות עבר יבש, ללא תקווה. לעומת זאת, מי שמוכן להפוך את כל העבר שלו, ולמנף אותו כדי להתקדם לעתיד חדש, השמחה הגדולה עוד לפניו. מדובר ביהודי שמלא אמון בהשגחה פרטית, ויודע שכל מה שעבר עליו נועד להכין אותו להיות במיטבו, בכל מה שיעשה בעתיד. כך יוצא, שכל מה שאדם חווה בעבר הופך להיות שער ואפילו מקפצה, אל הטוב המיוחל שעוד מחכה לו.
הרעיון הזה משאיר לנו שיעורי בית – לשאול את עצמנו איפה אנחנו מבקשים לשים את עצמנו. האם אנחנו תקועים בעבר, עד כדי ייאוש מהעתיד, או שאנחנו במצב הפוך, ויש לנו מוטיבציה ללמוד מהעבר ולהשתמש בו כהקדמה טובה לעתיד.
אתם יודעים, כששמעתי את הביאור של רבי שלמה אלקבץ, הוא מאוד נגע בי, ואמרתי בליבי שהוא מספיק טוב כדי להתוועד אתכם עליו. הבעיה היחידה שנותרה לי, היא איך לדבר על הרעיון הזה דווקא עכשיו, כשכבר עברנו את שבועות ומגילת רות שבה קראנו "ויהי בימי שפוט השופטים". גם מגילת אסתר שמתחילה ב'ויהי' עברה כבר מזמן, וחשבתי לעצמי איך בכל זאת אוכל לשווק לכם את הרעיון הזה השבוע…
ובכן, פתחתי את פרשת השבוע – פרשת בהעלותך – ומצאתי! בפרשה יש מילים ממש אישיות ואפילו מרגשות, אם מקשיבים להן כמו שצריך. בפרשה מסופר שמשה רבנו פונה לחותנו, ומבקש ממנו שימשיך יחד איתם את המסע לארץ ישראל: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה: נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה', אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם. לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ, כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל". יתרו מסרב לבקשה, אבל משה ממשיך לנסות לשכנע אותו ואומר: "וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ, וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' עִמָּנוּ, וְהֵטַבְנוּ לָךְ".
חברים יקרים! אני לא רוצה להוסיף עוד פרשנות, אלא רק לתת למילים המתוקות הללו להדהד בנפש שלנו. יש כאן 'והיה' כפול, שנותן לנו שמחה יתירה בטוב שה' נותן לישראל.
לסיום, רציתי להוסיף עוד לשון אחת – 'ועתה', שאותה חז"ל מתארים כמילה של תשובה. אמנם יש עבר ועתיד, אבל המדרגה הכי גבוהה, מדברת על נוכחות בהווה. לעומת ו' ההיפוך של עבר ועתיד, במילה 'ועתה' יש פשוט ו' החיבור. חברים, שנזכה לעבוד עם שלוש המילים הללו, ולחבר את הכל לרגע הנוכחי. לחיים!
