שלום חברים! אנחנו נמצאים בימי בין המצרים, שעליהם צדיקים אמרו שהם עשרים ואחד ימים שמקבילים לעשרים ואחד ימי החגים של חודש תשרי. יש בימים הללו אור סגולי, עוצמה פנימית נסתרת, כמו בימים הגדולים שבין ראש השנה לשמחת תורה.
חסידים דרשו את הפסוק ממגילת איכה: "כל רודפיה השיגוה בין המצרים", בדרך רמז: רודפיה – רודף י"ה. כלומר, הרודפים – כל אלו שמשתוקקים ומתגעגעים לקרבתו של הקב"ה, יזכו להשיג אותה דווקא בברכה המיוחדת שקיימת בעומק של הימים הללו. מובן שיש גם קושי שנוכח בימים הללו, אבל ההתוועדות שלנו מוקדשת כדי לגלות את הברכה שאפשר לקבל בזמן הזה.
עש"ן השיגעון
חברים, בוודאי שמעתם פעם על משל החיטה המשוגעת של רבי נחמן, שהוא שייך למהות של ימי בין המצרים. אתם יודעים, יש לנו שלושה אפיקים עיקריים שבהם אנחנו מבטאים זכר לחורבן. אלה נקודות בזמן ובמקום, שבהן עם ישראל נזכר ומתעורר בגעגועים למציאות השלמה של הגאולה. בספרים הקדושים, כאשר מדברים על שלישיות, מחלקים אותן בדרך כלל לשלישייה של עש"ן – עולם שנה נפש. 'עולם', מבטא את ממד המקום, 'שנה' עניינה ממד הזמן, ו'נפש' הכוונה היא לנפשות בני האדם.
בממד של המקום, כשיהודי בונה בית הוא משאיר אמה על אמה ללא סיד, זכר לחורבן. החיסרון בבית, מעורר געגועים לקיום שלם יותר. בממד הזמן, עשרים ואחד הימים שבין י"ז בתמוז לתשעה באב, הם הזמן שאנחנו מקדישים תשומת לב לגעגוע. הנקודה המרכזית שבאמצעותה מתעורר הזיכרון, היא הנקודה של חצות היום, שבה נהגו בימים הללו לומר תיקון חצות, לשבת על הריצפה ולהתגעגע לתיקון השלם. בממד הנפש, זכר החורבן בא לידי ביטוי בזמן חתונה. הרי אין דבר יותר נשגב ונעים מבני זוג שבאים להינשא. ודווקא ברגע המרומם הזה, שבו הכל נראה מושלם, שוברים את הכוס ומזכירים שיש קיום עוד יותר שלם ממה שאנחנו חווים עכשיו. אנחנו אמנם מודים על מה שכבר מתרחש כעת, אבל דואגים להזכיר שיש עוד משהו מֵעֵבר.
זכר לחורבן
הדיבור על הזכר לחורבן, הוא הכנה למשל מהחיטה המשוגעת. המקור של המשל הוא בספר 'כוכבי אור', שיש בו כמה וכמה סיפורים ומשלים של רבי נחמן:
שפעם אחת אמר המלך לאהובו, השני למלך: באשר אני חוזה בכוכבים, רואה אני שכל התבואה שיגדל בשנה זאת – מי שיאכל ממנה יהיה נעשה משוגע, אם כן יטכס עצה. וענה לו: שעל כן יכינו בעדם תבואה שלא יצטרכו לאכול מתבואה הנ"ל. וענה לו המלך: אם כן כשאנחנו לבד לא נהיה משוגעים, וכל העולם יהיה משוגע – אז יהיה להפך (ולהכין בשביל כולם אי אפשר) שאנחנו יהיו המשוגעים. על כן בודאי נצטרך גם כן לאכול מהתבואה. אבל רק זה שנסמן סימן על מצחנו שנדע על כל פנים שאנחנו משוגע. שאם אהיה מסתכל על מצחך וכן כשתסתכל על מצחי – נדע מהסימן שאנחנו משוגע.
רבי נחמן מציג כאן אמירה מאוד נוקבת. השיגעון והנורמליות הם בסך הכל מושגים יחסיים לעומת מה שמקובל בחברה באותו זמן. רבי נחמן מייעץ כאן ללכת בין הטיפות בצורה עדינה, ביחס לנורמליות ולשיגעון. מצד אחד, המלך במשל לא רוצה להתנתק מהמציאות המשוגעת שבה חי העם, כי ככה הוא לא יוכל להנהיג אותו. ניתוק כזה יכול להוות פתרון אולי לאיש רוח או פילוסוף, שיכול להרשות לעצמו את הפריבילגיה הזאת של חיים בבדידות, במדבריות וביערות. לעומתו, עניינו של המלך הוא להנהיג את העם, והנהגה לא יכולה להיות מנותקת מהמצב של העם. מצד שני, המלך כן נחשב למורם מעם, והוא לא יכול להרשות לעצמו להשפיל את הדעת שלו לרמה הנמוכה של העם, כי גם כך הוא לא יוכל להנהיג שום דבר בצורה נכונה. כיצד אם כן צריך להתנהל ביחס לשאלות הללו? עונה רבי נחמן, שאמנם צריך לאכול את החיטה המשוגעת שכלל העולם צורך אותה, אבל להשאיר סימן שהמצב שלנו הוא חסר.
כיום, במציאות של חיים בתוך עולם מודרני, אנחנו חווים סוג של שיגעון שהוא מעין מה שרבי נחמן מתאר. מצד אחד אי אפשר לחיות בתוך השיגעון, אבל מצד שני, גם אי אפשר לגמרי להתנתק מהטירוף של החברה, כי ניתוק כזה יהיה בעצמו קצת שיגעון.
כאן מגיע המקום של שלושת הדברים שהזכרנו מקודם – תיקון חצות בצהריים של שלושת השבועות, שבירת הכוס בחופה, והשארת אמה על אמה בכל בית יהודי. כל הדברים הללו, הם הסימן על המצח לזכור שאנחנו משוגעים. הכוונה היא, שאנחנו דואגים להחזיק את החבל בשני הקצוות. למרות שהבית הפרטי שלנו שלם, אנחנו שומרים על מודעות כזאת, שבה ברור לנו שבאמת המצב כעת הוא לא שלם, וצריך לשאוף אל משהו שמעבר לכאן ועכשיו. דרך אגב, בחתונה יש מנהג נוסף, שמתאים עוד יותר למשל שמדבר על סימן על המצח. יש כאלה שנוהגים לשים על המצח של החתן אפר. זה סימן מובהק על המצח שלנו, שאנחנו עדיין משוגעים.
הבאר המשוגעת
חברים, אולי שמעתם פעם על הסופר הברזילאי פאולו קולו. יש לו ספר מפורסם שנקרא 'האלכימאי', שהוא באמת בנוי על יסוד הסיפור של רבי נחמן, על האוצר מתחת לגשר. בהתחלה כמעט אף אחד לא התעניין בספר שלו, אבל בסוף הוא מכר את זה בשבעים מיליון עותקים. כך יצא שהוא לקח סיפור של רבי נחמן, בלי להזכיר את המקור, ויצר ממנו רב מכר בינלאומי.
בכל אופן, לאחרונה גיליתי אצל הבת שלי ספר של אותו סופר ברזילאי, שמתאר סיפור דומה מאוד למשל החיטה המשוגעת. שם הוא מתאר מכשף שרוצה להרוס את הממלכה והוא מכשף את באר המים, שכל מי שישתה ממנה ישתגע. כשהמלך שומע את זה, הוא מכין לעצמו מים מיוחדים, מה שגורם בסוף לכך שבני הממלכה מתחילים להתנתק ממנו. המלך מצידו מדבר דיבורים הגיוניים, אבל לנתינים שלו הם נשמעים דברי שיגעון. כבר כמעט שנעשית שם הפיכה, עד שהמלכה שלו מציעה לו לשתות מהמים של כולם, עם תזכורת לכך שהם היו רוצים להיות במקום אחר… פשוט מעניין לראות איך בספרות של אומות העולם תרגמו ועיבדו את המשלים של רבי נחמן בצורה יצירתית, ומביאים עוד תוספת ברכה.
חברים יקרים! למרות שאנחנו בין המצרים, תאמרו לחיים! מי שיש לו דילמות הלכתיות אם ראוי לשתות בימים כאלו, אז שיעשה לחיים על כוס מים. בכל מקרה, העיקר הוא להרבות חיים. לחיים!
