שלום חברים! אנחנו זוכים בשבועות הללו לאור המיוחד של חודש מרחשוון. בזוהר הקדוש מסופר על רבי חייא, שרצה לעלות להיכלו של המשיח בעולמות העליונים. אני לא כל כך יודע איך מגיעים לשם, אבל לגבי תנאי הכניסה לאותו היכל פנימה יש לנו ידיעות מוסמכות. הזוהר שם אומר, שלהיכלו של המשיח ייכנס רק מי שיודע להפוך חושך לאור ומר למתוק. בחודש מר־חשון, עיקר העבודה הרוחנית שלנו היא, להפוך מר למתוק.
האמת היא שיש כמה סיבות למה קוראים לחודש זה 'מרחשוון'. הסיבה המוכרת היא, שהחוסר בחגים שלא קיימים בו מאפיין אותו כמר. יש כיוון אחר שאומר שהמילה 'מר' פירושה טיפה – כמו 'מר מדלי', והרעיון הוא לקרוא לחודש על שם טיפות הגשמים. יש עוד פירוש, שצריך לחלק את המילה לשתיים: 'מרח-שוון', ובתרגום מבבלית עתיקה – 'הירח השמיני'. בכל אופן, רציתי לדבר אתכם דווקא על הפירוש שמקשר את החודש למרירות. כשאין חגים שמחים יש מרירות, ועיקר העבודה להפוך אותה למתיקות.
חשוב לדעת, שכל אתגר שמזדמן לאדם להתמודד אתו בחיים, יכול להסתיים באחת משתיים – באופן חשוך או באופן מואר. באופן ממותק או באופן מר. יש בידינו בחירה אם להיכנס להיכלו של משיח. השאלה הגדולה היא, איך בן אדם מסתכל על הדברים. פעם אפילו ראיתי פרסומת על חברת סרטים עולמית, שמציעה לצופים שלה אפשרות לבחור איך לסיים את הסרט. תחשבו כמה הפקה כזאת עולה, וכנראה שבכל זאת האטרקציה משתלמת להם. כמובן לא באתי להמליץ לכם על חברת סרטים כזאת או אחרת, אלא כמו שאומר הבעל שם טוב – ללמוד מזה משהו לעבודת ה'. אם בעולם הסרטים בן אדם יכול לבחור איך יסתיים האירוע, אז כך גם בעבודת ה' – בכל התרחשות שעומדת לפתחנו, אפשר לבחור אם לסיים בחושך או באור.
היכל המשיח בפרנקפורט
שמעתי פעם סיפור שהתחבר לי לאותה נקודה. הסיפור הוא על יהודי מבני ברק שנתקע ביום כיפור, דווקא בפרנקפורט. בגלל איזו רשלנות של חברת התעופה הוא נשאר בחו"ל, כשהוא מלא צער על כך שהוא מפסיד את המניין הישיבתי בארץ, שבו הוא רגיל להתפלל. מכרים סידרו לו מלון ליד בית הכנסת הגדול של פרנקפורט, שבו יש כאלפיים מקומות ישיבה. ביום כיפור בית הכנסת מתמלא, ומי שניגש לעמוד הוא החזן צודיק גרינוולד.
ליהודי מבני ברק לא היו אפילו בגדי שבת, איך שהוא הוא השיג מחזור שהתאים לו והתמקם על מושב פנוי בבית הכנסת. בכל אופן, להפתעתו, תפילת 'כל נדרי' שהוא שמע שם הייתה יפה בצורה בלתי רגילה. הוא ממש הרגיש שם התעוררות הלב, עם כל הגעגועים והכיסופים לקב"ה. הוא כל כך התרגש, עד שהמרירות התחילה להתמתק, והוא הרגיש שכבר היה כדאי כל הסיפור.
אחרי התפילה, הוא ניגש לצודיק החזן כדי לומר לו כמה מילים טובות, ושאל אותו איך הוא הגיע לכזאת איכות של תפילה בכל נדרי. בתשובה, צודיק סיפר לו על כך, שמספר שנים קודם לכן הוא יצא אחרון מבית הכנסת במוצאי יום כיפור, כשהוא מותש מהצום שאותו הוא עוד לא הספיק לשבור, ומהמאמץ שהשקיע בתפילות היום הקדוש. ביציאה מבית הכנסת, הוא פוגש יהודי עם כיפה לבנה של יום כיפור. אותו יהודי שאל אותו בתמימות, מדוע האורות מכובים, ומתי מתחילים כל נדרי. צודיק הבין שנפלה פה טעות, והוא אמר ליהודי: "הפסדת את יום כיפור ביום אחד…"
היהודי נבהל ופרץ בבכי. כשדמעותיו זולגות, הוא סיפר שאביו ביקש ממנו לפני פטירתו, שגם אם הוא רחוק מעולמה של יהדות, שיקפיד להגיע כל שנה לכל נדרי. במשך שנים, זאת הנקודה שמקשרת אותו לעם היהודי, והוא לא יכול היה להשלים עם העובדה שהוא טעה ופספס את היום הזה. באותם רגעים צודיק התלבט מה לעשות, ובסוף החליט להפוך את החושך לאור.
הוא הזמין את היהודי להיכנס יחד אתו לבית הכנסת, והדליק מחדש את התאורה של כל האולם הענק. הוא חזר ולבש את הקיטל, הטלית והמצנפת של החזנים, ופתח בחזנות של 'כל נדרי'. אתם יודעים, בדרך כלל, אנשים שמופיעים לפני ציבור, גם אם הם נותנים את כל הלב, נשארת פינה בלב שעסוקה במחשבה של 'איך רואים אותי'. זאת מחשבה טבעית שכל אחד, בטח כאלה שעומדים בפני קהל גדול, עסוק בה – מעט או הרבה. בכל אופן, בגלל המחשבות הללו, משהו מהאישיות של האדם נשאר מחוץ לעניין, וטרוד במה שקורה מאחורה או מקדימה. החזן צודיק סיפר, שבאותם רגעים שהוא היה לגמרי לבד – רק עם אותו יהודי – הוא היה מרוכז במאה אחוז של נתינה. הוא הרגיש אז לגמרי עם ריבונו של עולם ועם המילים הקדושות, כמו שהוא לא הרגיש מעולם.
הוא סיים את סיפורו והסביר ליהודי הבני ברקי – "מאז, בכל פעם שאני אומר 'כל נדרי', אני מכוון את עצמי לחזור לאותם רגעים שזכיתי להיות עם אותו יהודי בודד במוצאי יום כיפור, מתוך כוונה שלימה".
הסיום של הסרט
כשחשבתי על הסיטואציה הזאת של מוצאי יום כיפור, כשצודיק החזן נמצא כבר מחוץ לבית הכנסת החשוך, ובדרך לנוח ולשבור את הצום הוא פוגש ביהודי, נזכרתי בהיכלו של משיח. בנקודה הזאת, הוא היה צריך להחליט בעצמו מה יהיה הסיום של הסרט. האם הוא הולך הביתה, או חוזר לשמח נשמה יהודית שמתגעגעת להיות בקשר עם הקב"ה דרך המילים של כל נדרי.
חברים יקרים! זאת העבודה של כולנו בחודש הזה, ללמוד להפוך מר למתוק. לתת לכל סיטואציה את הסיומת המאירה והמתוקה שלה. שנזכה כל השנה להפוך מר למתוק וחושך לאור. לחיים!
