שלום חברים! מן הסתם אתם מכירים את סיפורי המעשיות של רבי נחמן, ויודעים שהמעשייה השלישית בספר המעשיות נקראת 'מעשה מחיגר'. בפתיחה של הסיפור הזה יש תובנה חשובה שיכולה להועיל לכולנו. מספר לנו רבי נחמן:
מַעֲשֶׂה בְּחָכָם אֶחָד, קֹדֶם מוֹתוֹ קָרָא אֶת בָּנָיו וּמִשְׁפַּחְתּוֹ וְצִוָּה אוֹתָם לְהַשְׁקוֹת אִילָנוֹת. גַּם יֵשׁ לָכֶם רְשׁוּת לַעֲסֹק בִּשְׁאָר פַּרְנָסוֹת, אֲבָל בָּזֶה תִּשְׁתַּדְּלוּ, לְהַשְׁקוֹת אִילָנוֹת.
כמה ברכה יש בציווי כזה שאבא אומר לילדיו להשקות אילנות. לציווי של הורה לפני שהוא נפטר יש כוח מיוחד. אפשר לראות שבדרך כלל אנשים מתייחסים לצוואות מאוד ברצינות, והסיבה לכך ברורה: בדרך כלל, כשבן אדם פונה אלינו ומבקש משהו, אנחנו שומעים אותו דרך האגו שלנו, שנמצא כל הזמן בפעילות. הוא מצדו מבקש מתוך האגו שלו ואנחנו מקשיבים מהאגו שלנו, מה שיוצר מצב של אגו מול אגו. לפני שבן אדם נפטר, אנחנו יודעים שהאגו עוד מעט איננו, ואז מתייחסים לבקשה בטהרתה. אז הלב באמת פנוי לשמוע.
נחזור לסיפור: האבא אומר לילדים שלו 'להשקות אילנות'. כל אחד מאתנו הוא בבחינת אילן. ההשקיה, עניינה לתת לכל אחד את התנאים המתאימים להתפתח ולצמוח. גם אנחנו וגם אלו שסביבנו זקוקים לתמיכה כזאת. האבא-החכם בסיפור מסמל את הרבי, הצדיק הגדול, שמכוון אותנו: "חברים! אתם יכולים לעסוק בשאר פרנסות – בכל מיני עבודות רוחניות, אבל רק בבקשה מכם: תשתדלו במיוחד להשקות אילנות". כלומר, תביטו סביבכם, ותדאגו בכל לבכם שחלילה לא יתייבש אף עץ לידכם. לצער הלב, לא מעט אנשים חוטאים בנקודה הזאת, והם ממש מייבשים אילנות.
דמיון מודרך דקדושה
רבי נחמן ממשיך ומספר:
אַחַר־כָּךְ נִפְטַר הֶחָכָם וְהִנִּיחַ בָּנִים, וְהָיָה לוֹ בֵּן אֶחָד שֶׁלֹּא הָיָה יָכוֹל לֵילֵךְ, וְהָיָה יָכוֹל לַעֲמֹד, רַק שֶׁלֹּא הָיָה יָכוֹל לֵילֵךְ, וְהָיוּ אֶחָיו נוֹתְנִים לוֹ סִפּוּק דֵּי פַּרְנָסָתוֹ, וְהָיוּ מַסְפִּיקִים אוֹתוֹ כָּל־כָּךְ עַד שֶׁנִּשְׁאַר לוֹ. וְהָיָה אוֹתוֹ הַבֵּן (שֶׁלֹּא הָיָה יָכוֹל לֵילֵךְ) מְקַבֵּץ עַל־יָד עַל־יָד מִמַּה שֶּׁנִּשְׁאַר לוֹ מִפַּרְנָסָתוֹ עַד שֶׁקִּבֵּץ סַךְ מְסֻיָּם וְיִשֵּׁב עַצְמוֹ: לָמָּה לִי לְקַבֵּל הַסְפָּקָה מֵהֶם? טוֹב שֶׁאַתְחִיל לַעֲשׂוֹת אֵיזֶה מַשָּׂא וּמַתָּן.
יש כאן דבר נפלא מאוד. הבן המשותק רוצה לזכות להתפרנס ממעשה ידיו. הוא חוסך לעצמו מהקצבה שהאחים שלו היו נותנים לו, וכבר ממש הכין לעצמו תכנית בראש, איך הוא יוצא לעשות עסקים. אדם משותק שרוצה לעשות עסקים, זאת תופעה ממש לא שגרתית. צריך כוח דמיון נפלא, שאדם לגמרי יאמין בעצמו, שלמרות המגבלות שלו וההסברים המנומקים למה הוא לא יכול לעשות כלום ושהוא תקוע לנצח, הוא יצליח להתקדם. הדמיון החיובי כאן חזק מאוד. אתם יודעים שחסידים היו אומרים על הכוח המדמה שיש בו פוטנציאל גדול מאוד. מצד אחד הוא יכול להיות הדבר הכי גבוה שיקדם אותנו, ומצד שני הוא יכול הכי הרבה להרחיק מהיעוד שלנו.
וְאַף שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֵילֵךְ, יָעַץ בְּדַעְתּוֹ לִשְׂכֹּר לוֹ עֲגָלָה וְנֶאֱמָן וּבַעַל־עֲגָלָה, וְיִסַּע עִמָּהֶם לְלַיְפְּסִיק, וְיוּכַל לַעֲשׂוֹת הַמַשָּׂא וּמַתָּן, אַף שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֵילֵךְ.
כעת, כשהבשיל בתוכו הרעיון, הגיע הזמן לשתף את בני המשפחה שלו ולשאול מה דעתם על רצונו. בדרך כלל, כשאני מספר את הסיפור הזה בשיעורים שאני מעביר, כאן אני מבקש מכל אחד מהמשתתפים שיגיד את דעתו, איך הגיבו בני המשפחה הזאת לשמע הרעיון. הרבה אנשים צופים תגובה כזאת: "מה אתך, השתגעת? אתה לא תצליח! תעזוב…" אבל התגובה שלהם הייתה כך:
כְּשֶׁשָּׁמְעוּ הַמִּשְׁפָּחָה זֹאת, הוּטַב בְּעֵינֵיהֶם וְאָמְרוּ: לָמָּה לָנוּ לִתֵּן לוֹ הַסְפָּקָה? טוֹב שֶׁיִּהְיֶה לוֹ פַּרְנָסָה. וְהִלְווּ לוֹ עוֹד מָעוֹת, כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לִנְהֹג הַמַשָּׂא וּמַתָּן.
מתברר שהם היו נאמנים להשקיית האילנות, ודווקא תמכו ביוזמה שלו. העידוד בתוך המשפחה הוא חשוב מאוד, גם אם מישהו רוצה לעשות דבר שנראה בלתי אפשרי או מוגזם. אך העידוד מהסביבה יכול להגיע רק על בסיס כוח הדמיון החיובי, אצל בעלי המוסר קוראים לכוח הזה: כוח הציור.
גולת הכותרת של תורת המוסר
מספרים שכשנפטר רבי שמחה זיסל מקלם, שהיה תלמידו המובהק של רבי ישראל מסלנט (שדרך אגב יום פטירתו הוא בכ"ה שבט), הוא השאיר אחריו כתבים.
אם כבר הזכרנו את רבי ישראל מסלנט, או כמו שאומרים בבית אבא: רבי ישרואל סלנטר, חשוב להכיר מהם הדברים העיקריים שהוא בא לחדש. רבים חושבים שתנועת המוסר באה לייסר את האדם שיתבע מעצמו יותר. אבל האמת היא שהדבר שהכי כאב לו לרבי ישראל סלנטר היה הזלזול באנושיות. בדרך ארץ לעולם מתוקן. הרבה פעמים אפשר לראות גם על עצמנו שבפן מסוים של עבודת ה' אנחנו מתקדמים, אבל בפן המאוד משמעותי הזה יש ממש ניוון.
בכל אופן, כשרבי שמחה זיסל מקלם נפטר, בנו וחתנו מסרו את סידור הכתבים שלו לרבי ירוחם ממיר. במשך שנים ארוכות רבי ירוחם שקד על הסידור שלהם, ומה שמעניין לראות זה שהוא בחר לקבוע בראש שני הכרכים של 'חכמה ומוסר' – כך שם הספר שיצא לאור – מאמר אודות כוח הציור. אפשר לקרוא לו גם "כוח הדמיון דקדושה". תבינו: רבי ירוחם ממיר, שהיה אדם ענק, מקבל לידו את מלאכת עריכת הכתבים של רבו, הרבי מקלם שהיה גם הוא אדם ענק, והמאמר העיקרי מבחינתו הוא כוח הציור. עם כוח הציור, הדמיון-מודרך בקדושה, אפשר להתגבר ולפעול טוב בעולם. אפשר לעשות דברים נהדרים, והכל פתוח בפנינו.
אגב, את הסיפור על רבי ירוחם והמאמר שלו אודות כוח הציור, קראתי בספר של רבי יענקל'ה גלינסקי זצ"ל על חומש שמות. יש לו לרבי יענקל'ה חוש הומור, ומה שמרתק זה שהוא התפרסם בעולם כמעט רק בגיל מאה! ידעו שהוא דרשן וראש ישיבת חדרה, אבל הוא לא הוציא ספר עד גיל מאה.
הוא מספר שפעם הייתה לו בעיית אוזניים והרופא שטיפל בו שאל אותו למה חז"ל אומרים "טוב שברופאים לגיהינום"? אז רבי יענקל'ה ענה: אל תדאג, חז"ל דיברו על הטוב שברופאים… בכל זאת הוא הסביר, שהטוב שברופאים הוא אדם שמחזיק מעצמו כטוב מכולם, הוא כל כך מלא אגו ולכן הוא הולך למקום לא טוב. כך שאין בעיה להצטיין ברפואה ובכל תחום, ובמקביל להצטייד בענווה שהיא כלי מחזיק ברכה.
