חברים יקרים, היום אני רוצה לשוחח אתכם על דמותו של רבי גדליה משה מזוויהל, שיום פטירתו היה השבוע, בכ"ד חשוון, וקברו המצוי בן גן סאקר לבית המשפט העליון, מול הסינמה סיטי, התפרסם כמקום לישועות נפלאות בזכות סגולת "שני חמישי שני" – באים למקום שלוש פעמים בימים שני וחמישי ושני ומבקשים על המצטרך לנו, ובפעם השלישית המתפלל מקבל על עצמו שכאשר יראה את הישועה יבוא שוב על קברו של הצדיק להודות עליה ולפרסם את סגולת המקום.
לפני שנדבר עוד על הסגולה המיוחדת הזאת, אומר לכם מראש שאין לה מקור… אבל זה כל כך יפה שעם ישראל מקבל את הסגולה הזו שהגיעה מהיכן שהוא כמו שהיא. אתם יודעים, יש דברים שהם סגולה לסייעתא דשמיא, וכנראה מאידך גיסא יש גם סייעתא דשמיא שנותנת לסגולה מסוימת להתפרסם ולהתפשט בעולם ויהודים שמחים בה.
הסוחר המוצלח
בעל ההילולא, רבי גדליה משה, היה בנו של הצדיק רבי שלמה (שלומ'קה) מזוויהל שהתפרסם בירושלים כפועל ישועות, והיה מבאי ביתו של הרב קוק. רבי שלומק'ה נפטר ביום כ"ו באייר, יסוד שביסוד, ובנו רבי גדליה משה נולד ביום זה. הוא היה רבי בירושלים בסך הכל ארבע וחצי שנים וחצי – נפטר בשנת תש"י – והיה עניו ושפל ברך.
רבי גדליה משה 'זכה' גם לשהות במחנה עבודה בסיביר, לשם הוגלה על ידי הקומוניסטים. בחכמתו ורגישותו היה מתחבב על כל אלו שהיו בסביבתו, ומספרים כי בהיותו במחנה היו שומרים שהרבו לשחק ביניהם שחמט, ולמרות שלא היה לו ניסיון קודם במשחק זה היה מתבונן מהצד במשחקיהם עד שלמד את הרזים והתכסיסים של השחמט והיה מציע עצות למפקדים ששיחקו ביניהם ועזר להם לנצח. הדבר מצא חן בעיניהם והוא התחבב עליהם מאוד, עד שעם הזמן רכש את אמונם והיה לאיש סודם.
המפקדים הללו נתנו בו אמון כה רב, עד שלעיתים היו אלה מפקידים בידיו כספים שהגיעו אליהם בדרך לא חוקית כדי שיסחר בהם, וברכת השם שרתה במעשיו והוא הביא לשולחיו רווחים נאים וקיבל מהם תמורה הולמת על עבודתו. אך הדבר המיוחד הוא שאת רוב הכסף שקיבל בזכות עצותיו והמסחר שטרח ועשה עבורם, הוא הקדיש לצורכי צדקה כשהוא משגר אותו בדרך־לא־דרך לישיבה המחתרתית של חב"ד במוסקבה. מלבד זאת, כמובן, הוא גם היה מעביר למחיית משפחתו כסף שהרוויח מהעבודה הרשמית שהייתה לו כמנהל חשבונות במחנה, אבל את הכסף שעשה מהמסחר הצדדי הזה ייעד להחזקת הישיבה המחתרתית.
כשרבי גדליה משה נסתלק לישיבה של מעלה בשנת תש"י, לא ניתן היה לקבור אותו בהר הזיתים שהיה בשליטת הירדנים, וגם בית הקברות בהר המנוחות טרם נחנך, ולכן קברו אותו בבית הקברות שנקרא שיח' באדר. אחד החסידים שלו, רבי פנחס בלאנק, היה מקושר אליו מאוד, וגם שימש בחייו כבעל תפילה בבית מדרשו. לאחר פטירת הרבי, באחת הפעמים שרבי פנחס היה חולה ואושפז במצב קשה, באישון לילה הוא ראה את רבי גדליה משה בחלומו האומר לו "מדוע אינך בא להתפלל על קברי?". הוא התעורר נרעש מהחלום, וכמובן בהזדמנות הראשונה עשה כך וראה ישועות.
בהמשך לסיפור הזה הצטרפו מקרים וסיפורים נוספים, וכך יותר ויותר אנשים החלו לפקוד את הציון. המעניין הוא, כאמור, שדווקא ביחס לסגולה של "שני חמישי שני" נאמר בספר תולדותיו של הצדיק שלכאורה אין לה מקור, אבל כך היא התקבלה בקרב עם סגולה. אבל מה שאני רוצה להדגיש בפניכם הוא שדווקא בגלל שאין לסגולה זו מקור, זה הופך אותה – עבורי בכל אופן – למשהו יותר שמימי.
בסך הכל יהודי טוב
אתם יודעים, יש כל כך הרבה דברים יפים וסגולות שונות שלא תמיד מתקבלות ותופסות, ומאידך אני יכול לומר לכם שבכל הפעמים שביקרתי בציון כל כך שמחתי לראות מקום שוקק חיים בימים שני וחמישי, וזה כל כך מרגש להסתכל על לוח המודעות הניצב במקום ולקרוא על אנשים שחוו ישועה וברכה – "ביקשתי ונושעתי". יש כאלה שמשתפים מה היה הדבר שעליו ביקשו, ויש כאלו שמספרים את סיפורם באופן כללי, אבל זה עצמו מחזק את האמונה.
אמנם ההגעה שלוש פעמים – שני חמישי שני – היא באמת טרחה מיוחדת לאנשים כמונו, אבל זו בהחלט הזדמנות לומר תהילים מכל הלב והזדמנות להיזכר שריבונו של עולם הוא הכתובת לכל דבר שיושב לנו על הלב, וכך הוא גם עניינם של הצדיקים להיות – כמו שקוראים לאדמו"ר באידיש – "גוטער איד", יהודי טוב. האדמו"רים הצדיקים היו ועודם מאזינים לצרותיהם של ישראל ומברכים בישועה, ולעיתים בתשומת הלב שלהם לבדה יש די יכולת להרגיע את הלב הסוער של יהודי, בכך שיש לו מקום – כמו הכותל המערבי – בו הוא יכול להשמיע את דברו ולהביא לליבו נחמה.
הנכד של רבי גדליה משה, האדמו"ר רבי אברהם, אמר פעם שהפרסום של המקום כמסוגל לישועה הפתיע אפילו את צדיקי בית זוויהל, והוסיף ואמר שאין זה אלא מכוח אהבת ישראל הגדולה שהייתה לזקנו, וכפי שהעיד עליו אביו ש"אהבת ישראל אמיתית אפשר ללמוד אצל בני ר' גדליה משה".
למה את עצובה?
לסיום, אני רוצה לציין עוד נקודה חשובה בהתוועדותנו בעניין ציונו של רבי גדליה משה: לפעמים כשבן אדם בא לערוך סגולה מסוימת כדי לקבל או לצפות לישועה, כדאי לדעת שזה יכול ליצור תסכול, מתח ואובססיה, ומאידך זה יכול ליצור הרפיה.
שימו לב: יש לנו שני פסוקים, אחד ממשלי ואחד מתהילים, שקשורים לעניין הזה. במשלי נאמר "תּוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה מַחֲלָה לֵב". כלומר, כשבן אדם מאוד מאוד רוצה שמשהו יקרה, אם הוא לא קורה זה מקור לתסכול ועד להפך הטוב חלילה. לעומת זה, יש פסוק בתהילים "מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי וּמַה תֶּהֱמִי עָלָי, הוֹחִילִי לֵא־לֹהִים כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ יְשׁוּעֹת פָּנַי וֵא־לֹהָי". אלה מילים שדוד המלך אומר לעצמו פעמיים בסמיכות זו לזו, מה שמראה שמדובר במילים שיקרות לו מאוד. דוד אומר לנפשו: מה תשתוחחי נפשי ומה תהמי עלי? למה את עצובה ולמה את הומה מיגון? הוחילי לא־לוהים! זו הכתובת! כי עוד אודנו ישועות פני – עוד יבוא יום ואהיה מלא הודאה על הישועות ממנו שיעמדו מול פניי.
בכל אופן, יש לזכור שאנחנו עושים את ההשתדלות – באים להשיח את ליבנו ולבקש מריבונו של עולם את בקשותינו, שיתמלאו לטובה בזכותם של הצדיקים. אני ממליץ למי שילך בעקבות הדברים הללו לפקוד את הציון הקדוש, להתבונן סביבו ולראות את המודעות שאנשים תלו שם ולקרוא אותן בשימת לב לכל אחת ואחת. גם על זה נאמר "שיחו בכל נפלאותיו", בכך אנחנו מחזקים ומאירים בתוכנו את כוחה של האמונה. לחיים לחיים, בברכת הישועות, בברכת האמונה, בברכת ההתחלות החדשות, ובברכת גדולים צדיקים במותם יותר מבחייהם. לחיים לחיים.
