משנכנס אדר מרבין בשמחה, ויש מי שאומר – וכך גם הובא ב'שפת אמת' – שהשמחה היא גם על הנתינה המיוחדת בחודש זה, שהרי "באחד באדר משמיעים על השקלים", וכשליהודי יש הזדמנות להיות בנתינה זה משמח מאוד.
אני מבקש להביא בפניכם שני פסוקים מספר דברי הימים (א, כט): "וַיִּשְׂמְחוּ הָעָם עַל הִתְנַדְּבָם כִּי בְּלֵב שָׁלֵם הִתְנַדְּבוּ לַה' וְגַם דָּוִיד הַמֶּלֶךְ שָׂמַח שִׂמְחָה גְדוֹלָה". זה ביטוי מאוד מיוחד – "וישמחו העם על התנדבם", והסיבה היא "כי בלב שלם התנדבו לה'", די דומה לביטוי המוכר 'בהסכמת הלב'. ולאחר כמה פסוקים אומר דוד המלך: "וְיָדַעְתִּי אֱ־לֹהַי כִּי אַתָּה בֹּחֵן לֵבָב וּמֵישָׁרִים תִּרְצֶה אֲנִי בְּיֹשֶׁר לְבָבִי הִתְנַדַּבְתִּי כָל אֵלֶּה וְעַתָּה עַמְּךָ הַנִּמְצְאוּ פֹה רָאִיתִי בְשִׂמְחָה לְהִתְנַדֶּב לָךְ".
זאת אומרת, יש שמחה שמביאה להתנדבות ויש התנדבות שמביאה לשמחה. המלבי"ם אומר על כך דבר מעניין, שהכסף והזהב הרי הם לא שלנו, והדבר היחיד שאנחנו יכולים לתת לריבונו של עולם זה את מחשבות הלב, יושר הלב ואת ההתנדבות בלב שלם.
דילמות של צדיקים
הדברים האמורים הם הכנה לסיפור החסידי העוסק בנתינה. מקור הדברים הוא מתוך הספר החב"די 'ליקוטי דיבורים' של הרבי הריי"צ מלובביץ' זי"ע, שדרך אגב זו גם המלצת קריאה בו. הרבה פעמים, כשבן אדם רוצה להכיר את תורת החסידות ושואל מה הספר המומלץ למתחילים, לעניות דעתי הוא יכול להוות תשובה הולמת.
הזדמן לי לא מזמן לפגוש מספר פעמים צמד ידידים שידעתי שיש ביניהם חילוקי דעות השקפתיים ומנטליים, ותהיתי בליבי כל פעם מה מחבר ביניהם. ברוך ה', לא הייתי צריך לתהות הרבה, כי הם עצמם שיתפו אותי בשמחתם באמרם שלאחרונה הם ערכו 'סיום' על קריאה בחברותא של כל הספר לקוטי דיבורים, שכנראה גם הם קיבלו המלצה לקרוא אותו והתמידו בכך. באמת, זה כל כך ריגש אותי. אתם יודעים, הרבה פעמים אנחנו מקבלים המלצת קריאה, וגם אם אנחנו נענים לה – לא תמיד אנחנו מתמידים בכך לאורך זמן, מההתחלה ועד הסוף. לעומת זאת, שני הידידים החרוצים הללו נראו מאושרים על ההישג שלהם. נראה לי שחילוקי הדעות המנטליים והרוחניים עדיין קיימים ביניהם, אבל בינתיים הממד החסידי שנכנס לחייהם כל כך הזין אותם וחילוקי הדעות איבדו את ערכם, או לפחות במידה שיכלה להעיב על הקשר ביניהם.
והנה הסיפור: פעם אחת הביא אחד החסידים לצדיק רבי נחום מצ'רנוביל, מתלמידי הבעל שם טוב, 300 רובל כסף, במטרה שהרבי יעשה בכסף כפי ראות עיניו – לצדקה או לצרכי ביתו וכלכלת החצר. לאחר מכן סיפר הרבי לגבאי שלו שבאותו יום היה בין אלה שביקרו אצלו חסיד אחד שגילה לפניו את מצוקת לבבו ומצבו הכלכלי העגום. ראשית, מזה כשנה הוא לא שילם את שכר הלימוד של בניו, והמלמד הנו עני מדוכא אבל ירא שמיים גדול, והוא ממשיך בינתיים ללמוד תורה עם בניו בתקווה שסוף כל סוף בעל הבית ישלם לו. אתם יודעים, אחרי חודש-חודשיים שהמשכורת לא מגיעה – הגיוני לעזוב את העבודה. אבל במקרה שלנו, מצד אחד יש למלמד אחריות על הילדים שגדלים בכפר המרוחק מקהילה יהודית ולומדים איתו תורה, אבל מצד שני המלמד הזה עזב את ביתו ונדד לכפר בראש ובראשונה בשביל להביא טרף ופרנסה לכלכלת משפחתו. למרות הכל, המלמד התאזר בסבלנות והמתין כשנה למשכורת מתוך אמון שהיא בוא תבוא.
המשיך הרבי וסיפר לגבאי שהחסיד שיתף אותו שמלבד החוב למלמד הוא חכר את הריחיים ובית המלון של מנהל האחוזה הנוכרי, והוא צריך לשלם שכירות עבור שמונה חודשים אבל אין לו פרוטה לפורטה, ואם לא ישלם בהקדם – יגרש אותו אדון האחוזה וינשל אותו מפרנסתו. ואם לא די בכל זה, החסיד שידך את בתו הבכירה למזל טוב והוא צריך כעת להכניסה לחופה, אבל אין מאומה בידו כדי לתת לה לצורך נישואיה.
"כששמעתי כל זאת – סיפר רבי נחום מצ'רנוביל לגבאי – עלה בדעתי כי אפשר הדבר שזיכני השם יתברך להיות גבאי צדקה, כי אותו סכום גדול שהובא לי הוא כדי שאזכה במצוות גדולות כאלו: תלמוד תורה, הצלת משפחה והכנסת כלה. שאלתי את החסיד כמה עולים חובותיו וצורכי הכנסת כלה, והחסיד נקב בסכום 300 רובל, בדיוק כפי הסכום שהגיע אלי באותו יום קודם לכן… ראיתי בכך השגחה פרטית מופלאה.
"אולם, כשהחלטתי לתת את 300 הרובלים לחסיד האמור, עלה ברעיוני: האם כדאי לתת סכום גדול כזה לאיש אחד? הרי במעות אלה אפשר להחיות לכל הפחות שש משפחות שתהיה להם פרנסה די צרכם. באתי במבוכה ולא ידעתי מה לעשות". חברים יקרים, אתם יכולים להרהר לרגע מה הייתם עושים מול הדילמה הזאת?
שני שופטים – והכרעה
המשיך רבי נחום וסיפר: "שתי הדעות – זו האומרת לתת את כל הסכום לאותו חסיד, וזו האומרת לחלק את הסכום לכמה משפחות – שתיהן צודקות וישרות ולא היה לי הכרע בדבר. סגרתי את חדרי כדי להתבונן איך להכריע, וכשהתבוננתי בדבר באתי לידי הכרה כי שתי הדעות באות משני השופטים – הכוונה ליצר הטוב והיצר הרע – והדעה אומרת לחלק את הסכום לכמה משפחות אינה דעת יצר הטוב".
למה רבי נחום היה משוכנע בכך? "שכן אם הייתה דעת יצר הטוב, היה הוא צריך לחוות את דעתו מיד כשהובא לי הסכום בתחילה ולומר לי: נחום! הובאו לך 300 רובל כסף, קח את הכסף וחלקהו לשישה חלקים – חמישה חלקים תחלק לצרכים שונים וחלק אחד תן לחסיד הזה. אבל הוא לא אמר לי כן, אלא כאשר זיכני השם יתברך לשמוע בקול היצר הטוב לעשות כראוי, אזי בא היצר הרע באומנות חכמתו לרמותני". סיים רבי נחום את סיפורו ואמר: "קיימתי עצת היצר הטוב, קראתי לחסיד ונתתי לו את 300 הרובל כסף".
זאת אומרת, לפעמים מופיעות שתי מחשבות בליבו של האדם, והוא נדרש להכריע מה הקול שמגיע מהממד הגבוה, זה שבעד הנתינה והעשייה ביד רחבה, ומה הקול שמגיע מהממד שרוצה לעצור את ההתמסרות וההשקעה. ובהקשר הזה, כנראה יש משמעות רבה לקול המגיע תחילה. ואמנם בסיפור הזה מדובר במחשבות העולות במוחו של צדיק כרבי נחום, אבל הדבר יכול לעורר אותנו לדיון והבחנה נכונה ביחס לקולות הנשמעים בתוכנו ולהשתדל להכריע כקולו של השופט הטוב.
חברים יקרים, יהי רצון שבכל נתינה שתזדמן לנו בימי אדר יתקיים בנו גם כן "וישמחו העם על התנדבם כי בלב שלם התנדבו לה'", וגם דוד המלך יוכל לומר עלינו ממקום מושבו "ואתה עמך הנמצאו פה ראיתי בשמחה להתנדב לך" – הבחנתי שהם עשו זאת בשמחה. ונחתום כמו שפתחנו, שהשמחה מביאה אותנו לנדיבות, אבל בעיקר נזכור שגם הנדיבות והנתינה יכולות הן בעצמן לעורר בנו שמחה. לחיים לחיים, חודש אדר ופורים שמח!
