שלום חברים יקרים! בימים האלה אנחנו מרבים לאחל אחד לשני שיהיו בשורות טובות. האיחול הזה מביע תקווה שכך יהיה, למרות שכמעט בכל יום ישנן בשורות קשות על נפילה של חיילים קדושים שלנו. בזמנים כאלה אני מנסה להתחבר לדמותו של רבי עקיבא שנושא בליבו את האמונה. גם אם אני לא במדרגה של לצחוק במצבים של חורבן, אני כן רוצה ללמוד להצליח לשאת בלב את הכאב העצום על הבשורות הקשות, בלי לאבד את המבט האמוני. להאמין, בלי להבין ובלי להסביר. לחיות אמונה שיש בה שתיקה, ולשתוק מתוך אמונה.
כשבכל זאת מתעורר הרצון לבטא כלפי חוץ את הכאב, נראה לי שכדאי להזכיר לעצמנו את הכוח היהודי – כוח התפילה, במיוחד דרך מילותיו של דוד המלך בספר תהילים. בזמנים של שלווה ובזמני מצוקה, בזמני צער ובזמני שמחה – דוד המלך מלמד אותנו לקחת מצבי נפש בלתי אפשריים ולייצר בהם קשר עם ריבונו של עולם. לפעמים אנשים לא מודעים עד כמה לספר תהילים יש כוח – גם ליצור חיבור בינינו ובין ריבונו של עולם, גם לפעול ישועות וגם להרגיע וליישב את הלב.
תהילים בעולמות עליונים
חסידים מספרים, שלבעש"ט הקדוש הייתה חלוקה של הזמן שבו השקיע בתלמידיו. חלק מהזמן היה מיועד להשקעה בתלמידיו המובחרים. אלה היו תלמידי חכמים ואנשי מעלה, בעלי השגות רוחניות מופלאות. לעומת זאת, בזמנים אחרים הוא היה פוגש בשמחה את פשוטי העם, שעיקר עולם התפילה והלימוד שלהם התרכז באמירת תהילים.
למרות שהדרך של הבעש"ט היא דרך של אהבת ישראל בלי תנאים ובלי זלזול והתנשאות על אף יהודי, וכך בוודאי גם נהגו תלמידיו הגדולים, בכל זאת, היו כאלה ביניהם שקצת צרם להם הזמן היקר שרבם משקיע בפשוטי העם. נוספה לכך גם העובדה שהוא העניק ממש אותו יחס מכבד, הן ליהודים פשוטים הן לגדולי המעלה.
הבעש"ט חש בתרעומת של תלמידיו, ובאחת ההזדמנויות שהוא ישב עם אותם תלמידים בעלי השגה, ובמקביל באותו זמן ישבו בבית מדרשו פשוטי העם ואמרו תהילים, הוא ביקש מתלמידיו שישימו את ידיהם איש על כתפי רעהו. התיאור הזה חוזר בכמה מסיפורי הבעש"ט, שכאשר הוא רצה שתלמידיו יחוו איזו השגה רוחנית שמצויה אצלו, הוא ביקש שיניחו ידיים איש על כתפי רעהו ויעצמו עיניים, וכך יסגרו מעגל של חיבור בינם לבין רבם ויוכלו להיות שותפים לאותה השגה רוחנית. התיאור הזה, דרך אגב, הוא הזדמנות טובה להזכיר לנו בזמנים קשים כאלה את הכוח של הביחד.
כשתלמידי הבעש"ט עשו כמצוותו הם הרגישו התעלות רוחנית לעולמות עליונים, ושם הייתה להם חוויה חזקה של נעימות בלתי רגילה, למעלה מטעם ודעת. הם הרגישו עטופים באור רוחני, מענג יותר ממה שמילים יכולות לתאר. בשלב כלשהו הם שמעו והבינו שהעונג העליון הזה נובע מאמירת התהילים של אותם אנשים פשוטים, שישבו באותו זמן בבית המדרש ואמרו תהילים.
ישנם עוד הרבה מקורות על כוחם של מילות התהילים שנאמרות בפשטות. אלה המילים שדוד המלך השאיר בהן את המסורת הזאת של לקיחת המצבים הכי קשים וכואבים במטרה לעשות מהם תפילה לריבונו של עולם.
אתם יודעים, גם אצל רבי נחמן מברסלב אמירת התהילים מרכזית מאוד. לרבי נחמן הייתה הנהגה כזאת, שהוא היה בוחר באופן סלקטיבי את הפסוקים שביטאו את המצב שבו הוא שרוי באותה העת. זה רעיון שמזמין אותנו, בתוך המכאובים שעוברים עלינו, לתת לתהילים יחס חדש. יחס של תשומת לב, לנסות ולגלות את הפנימיות שלנו בתוך המילים הקדושות הללו. לראות איך חלק מהמילים מעניקות לנו נחמה או עידוד, וחלק אחר מהמילים דווקא נותן את היכולת לבטא את הצער שממלא את הנפש.
כמובן, לא בכל מצב אדם יכול להביע את עצמו במילים. המצב שאתו אנחנו מתמודדים כיום, הוא הרבה מעבר למילים ולהסברים. לכן יחד עם ההמלצות לעשות איזו פעולה, יש עניין לתת מקום ולכבד את השתיקה, עם הביטוי שהיא נותנת לצער שעולה בלב.
המצב שלנו כיום מעורר אותנו גם לשאול את עצמנו שאלה פשוטה וחשובה מאוד: "ריבונו של עולם, איך אני יכול לתת יותר ערך לחיי עכשיו? איך אני יכול לעשות משהו למען עם ישראל?". יש כאלה יהודים שיודעים מה לעשות, ויש להם אפיקי ביטוי ברורים לרצון החזק של העשייה. הם מתנדבים לנתינה, לעזרה ולכל מיני דברים נפלאים. לעומתם, יש כאלה שאין להם מושג מה לעשות. אז הכיוון הוא להתפלל לה' ולומר לו בכנות: "ה', אני רוצה לפעול, לעשות ולתת. אנא, האר את עיניי היכן אוכל לתת מעצמי".
מזמור לדוד
יש עוד דרך לבטא את מה שעובר עלינו בזמנים הקשים האלה – להתפלל עם ניגון. גם בזה דוד המלך בא לעזרתנו, ובתוך הצרות הקשות שהוא מדבר עליהן הוא מזכיר את הניגון. אתם בוודאי זוכרים שיר שהיה מסתובב פעם בעידן אחר, ורבים לא אהבו אותו: "שירו שיר לשלום, אל תלחשו תפילה". ברור שהשיר הזה מעורר הסתייגות, אבל נראה לי שאפשר גם ממנו להפיק רעיון חסידי. אפשר לדרוש את המילים האלה לכף זכות, שהן מלמדות שצריך לשיר את התפילה.
ברוך ה', יש היום לחנים מרובים על כל כך הרבה פסוקים בתהילים, שנועדו לשיר את התפילה. הלחנים האלה מחזירים אותנו לרוח של דוד המלך, שגם את הדברים הכי כואבים הוא ליווה בניגון ואמר תמיד: "מזמור לדוד". אנחנו אולי יותר מדי רגילים למילים הללו, אבל "מזמור לדוד" הוא לא ביטוי של מה בכך. דוד המלך ציפה שכל השתפכות הנפש, התוגה והיגון, ההודיה והשמחה, יבואו לידי ביטוי בניגון. ובאמת יש סביב התהילים והתפילה ניגוני ההתעוררות ויש ניגוני נשמה, ואפשר לבחור בכל פעם את הכיוון שתואם את הלך הנפש שאנחנו מצויים בו.
כאמור, זאת דרך נוספת שיכולה לאפשר תיעול של צער וגעגועים. אפשר ממש לעשות 'סדר ניגונים' עם בני הבית במידה וזה מתאים להם, או עם חברים מקשיבים. זמן ניגונים כזה יכול להיות גם באמצע השבוע, ויכול להיות גם בשבת – העיקר לעורר את הלב ולבטא את התחושות על ידי ניגון.
חברים אהובים! אחרי שזכינו לשיחה עמוקה, נחזור להזכיר שהמקום ממנו יצאנו הוא התובנה הפשוטה שלא תמיד יש מה לומר. בעזרת ה', כשמנסים בכל זאת לדבר, צריך להתפלל שמשהו מהדיבורים יתגלה בסופו של דבר כמתיישב על הלב ופועל את פעולתו. בשורות טובות!
