כידוע, ספר התניא הוא ספר מדויק ומכוון מאוד, שנכתב ברוח הקודש ממש. לא סתם פרק כו הוא פרק כו; לא סתם פרק יח הוא פרק יח – הפרק שמדבר על כך שהאבות היו "מרכבה" לשכינה, דבקים בה' אלוקים וממילא חיים, עם ישראל חי; וכך גם פרק לב הוא פרק הלב של ספר התניא ללא שום ספק. ברור שזהו הפרק אותו אני הכי אוהב בספר התניא… פרק לב הוא כמעט פסגת כל הפסגות, ואפשר לומר שהוא שורש כל השורשים.
כשיהודי מתקרב אל שורש נפשו, והוא רואה בראייה חושית ממש כמה הוא קרוב לקב"ה וכמה הקב"ה מאיר לו דרך הכל, מה קורה בנקודה הזאת? פתאום הוא רואה כמה כל עם ישראל הם אחד. מה מפריד בינינו? הגופים. אבל ככל שאני פחות גוף ויותר רואה את הפנימיות, את שורש הנפש – אני יכול לראות באמת שעם ישראל הוא נשמה אחת בגופים מחולקים.
אפשר להמשיל זאת בהתבוננות על הגוף שלנו: אנחנו מחולקים בקצוות לעשר – עשר אצבעות. כל אצבע יש לה תפקיד שונה, צורה שונה, אורך שונה, וכך גם ברגליים; אבל מנגד יש, למשל, ברית אחת, היסוד והשורש הוא אחד. אמנם "אלו ואלו דברי אלוקים חיים", אבל ככל שיותר נכנסים פנימה רואים את הנקודה הזאת שמחברת את הכל. כיצד באמת כל ישראל – כמו שאומר אדמו"ר הזקן בפרק שלנו – "אחים ממש" (עוד פעם המילה "ממש" שמופיעה כל כך הרבה בתניא ומשנה את המבט על הדברים). אנחנו לא רק אחים כמו 'אח שלי, אני אוהב אותך, אחי'… אחים ממש! זאת אומרת: מאוחים.
את הדבר הזה לא נוכל לראות אם לא נעמוד נגד ההר – "ויחן שם ישראל כנגד ההר". אם לא נראה את החן של זולתנו, את הנקודה הפנימית שבכולנו – תמיד מי שלצידנו ייראה שונה מאיתנו. ככל שיותר ניכנס פנימה, נראה שהנקודה הפנימית שלנו היא באמת הנקודה שמחברת בינינו והופכת אותנו להיות אחד ממש.
אבל מה זה מועיל? אומר אדמו"ר הזקן: "יסוד ושורש כל העבודה הוא… להמשיך אור אין סוף ברוך הוא בכנסת ישראל". מה אתה חושב, שהמטרה של הקדוש ברוך הוא היא להמשיך את האור האין־סופי שלו בך, בנשמתך, רק כדי שתגיע לגן עדן ותיהנה מזיו השכינה? זה אמנם פלאי פלאות, אבל זה לא מספיק. כי המטרה של הקב"ה בעולם היא "לאוקמי שכינתא מעפרא", והשכינה שורה רק כשכנסת ישראל נמצאת כולה ובשלימותה.
הקב"ה לא הוציא רק את הצדיקים ממצרים, ולא נתן את התורה אפילו לא לאברהם יצחק ויעקב ש"הן הן המרכבה"! הקב"ה הוציא אותנו ממצרים ואמר לנו: "והייתם לי סגולה מכל העמים… ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". התורה ניתנה לכלל ישראל, כי אורה צריך להיות משוך על כנסת ישראל כולה, ודווקא כך נעשית השראת השכינה בארץ.
למסגר ולתלות בלב ובסלון
איך אדם יכול לעסוק בשכינה, לראות אותה? איך אדם יכול להיות מחובר אל המטרה הנשגבה של המשכת השכינה פה בארץ? התשובה היא: כשהוא רואה את השכינה בכנסת ישראל. הוא מסתכל מימין ומשמאל, ומה הוא רואה? כנסת ישראל. הוא רואה את הנשמה האחת. אי אפשר להסתכל ולראות דבר כזה כל עוד אתה מחובר לקליפות, לחיצוניות – לנפש הבהמית. בנפש הבהמית אנחנו שונים בתכלית השינוי: לו יש גלידה ולי אין, הוא חושב כך ואני אחרת. בנפש הבהמית יש 'אנא אמלוך' – הקליפה של הגאווה. אבל בנפש האלוקית, ב"עיקרא ושרשא דכל עלמין", הכל אחד. כנסת ישראל היא ממש נשמה אחת חצובה מתחת כיסא הכבוד.
ככל שאנחנו יותר מתקדמים בספר התניא, אנחנו יכולים לזכות למדרגה הזאת של ה"צדיק יסוד עולם" שמעמידה את כנסת ישראל – לראות את הטוב שבכנסת ישראל, לאהוב את כנסת ישראל, ולבקש בכל ליבנו את גאולת השכינה, שהיא־היא גאולת ישראל בארץ ישראל. זהו לב העניין של ספר התניא, זהו הלב של הבעל שם טוב שכל עניינו היה להחזיר את האהבה שבישראל. לעורר את עם ישראל לעצמם, לראות את הנקודה האלוקית שנמצאת בכל יהודי ויהודי, ועל ידי זה להחזיר את עם ישראל לארץ ישראל, להביא את הגאולה השלימה. את פרק לב של ספר התניא צריך למסגר ולשים בסלון בבית, וכך נזכור תמיד שכולנו נשמה אחת בגופים מחולקים.
ככל שאנחנו מחפשים רק את ה'ביחד ננצח', לעמוד ביחד על בסיס של אויב משותף – זה ביחד רדוד; הביחד יכול לעמוד על בסיס אינטרס משותף: אם לא נעזור אחד לשני כולנו נטבע – גם זה רדוד. זה רק לצורך ההישרדות, ברית של גורל משותף; לעומת זאת, ה'יחד' האמיתי שלנו, כפי שמוסבר כאן, הוא־הוא זה שמוביל אותנו למה שקורה בבית המקדש – המקום בו כולנו הופכים להיות אחד. וכפי שאומר רבי נחמן מברסלב, בית המקדש הוא מקום האיסוף של כל הנקודות הטובות של נשמות ישראל שנראות ביחד כמו משכן.
כשנגיע בעזרת ה' בקרוב לבית המקדש, זה מה שנראה – את הנקודה הטובה שעולה מישראל. לכן יהיו בבית המקדש שמחה, צדקה, קרבנות, כהנים, לויים, רוח הקודש, נבואה וכו'. למה? כי שם נגלה את רוח ה' שנמצאת על כנסת ישראל, שתתגלה במהרה בימינו אמן ואמן.
