פרק כז הוא חלק מרצף פרקים העוסקים באחד הדברים היותר מסוכנים לבינוני – העצבות. הן עצבות "ממילי דעלמא" – ענייני העולם הזה, דאגת פרנסה, "בני חיי מזוני", והן עצבות "ממילי דשמיא" – ממצבו הרוחני.
מהי העצבות? כמו שיש מחלות מסוימות שהן מורידות את הרמה החיסונית של האדם לרמה מאוד נמוכה ואז האדם יכול למות מכל דבר קטן ואפילו מהצטננות, פשוט כי אין מה שיגן עליו, ככה העצבות. העצבות מורידה את הרמה החיסונית הרוחנית של האדם, ולכן כל דבר יכול להפיל אותו. זו הסיבה שצריך להתרחק מאוד מהעצבות, ולהפך – להיות בשמחה תמיד.
בפרק הזה אדמו"ר הזקן עוסק בעצבות שמתחפשת לעצבות קדושה. העצבות שמה על עצמה חליפה וכובע, גידלה זקן נאה, מתנדנדת כהלכה, ולוחשת לבינוני באוזן: 'נוּ, מה יהיה איתך?! עד מתי יבואו לך כל מיני הרהורי עבירה כאלה ואחרים, בענייני עריות, ממון וכדומה?…' כך היא משפילה את רוחו: 'אתה לא שווה כלום, חסר סיכוי. תראה, אין לך שום התקדמות. אותם דברים שהרהרת בהם לפני עשרים שנה – אתה עדיין מהרהר בהם. גם הכבוד שלך עדיין מעניין אותך…'. כך, באמצעות כל הדיבורים הללו העצבות מורידה אותו מטה מטה. זו סכנה גדולה, ולכן צריך להיזהר מאוד מהעצבות הזו.
טוב, בסדר, הבנו שצריך להיזהר ממנה, אבל איך מתמודדים?
אומר אדמו"ר הזקן לבינוני: תקשיב, באה לך מחשבה לא טובה ועשית לה "אתכפיא"? כפית על עצמך מחשבה אחרת ודחית אותה מעליך? צא בריקודים ותשמח! התגברת! אל תסתכל על עצמך: 'אוי איך עוד פעם באה לי כזאת מחשבה'… עזוב, יכול להיות – כמו שאומר כאן אדמו"ר הזקן את המשפט – "גם אם יהיה כל ימיו במלחמה, כי אולי לכך נברא וזאת עבודתו לאתכפיא לסטרא-אחרא תמיד".
אנחנו יודעים למה נבראנו? למה נשלחנו? אף אחד לא יודע. יכול להיות שאנחנו נשלחנו לעולם כדי להילחם תמיד. אנחנו מצפים לאיזו מנוחה שנגיע אליה, איזה אי-בודד רוחני שסוף-סוף לא נהיה מותקפים, אבל מי אמר שכך צריך להיות? יכול להיות שנשלחנו לעולם הזה כדי להיות לוחמים, חפ"שים, גולנצ'יקים שזוחלים בשוחות ונשרטים כל הזמן. אז אם זו השליחות שלנו, על דעתה באנו ובשמחה נמלא את תפקידנו.
אומר אדמו"ר הזקן לבינוני שבאות לו מחשבות כאלה: אל תתעצב מעצם בואן של המחשבות, אלא תתמלא שמחה על כך שכשהן הגיעו אליך נתת להן שתי סטירות, העפת אותן והבאת מחשבות אחרות, אלטרנטיביות. במקום מחשבת עצבות הבאת מחשבת שמחה; במקום מחשבת עין-הרע הבאת מחשבת עין-טובה; במקום מחשבת עריות מילאת את ליבך בחכמה ובתורה והסחת דעתך מהעבירות.
לנו זה אולי נראה דבר קטן: 'מה, אני רק מסיח דעת, הייתי רוצה שמעולם לא יבואו אלי מחשבות כאלו…'. אבל לא כך אומר אדמו"ר הזקן. הסחת דעת היא דבר גדול! נאבקת, בחרת, אתה בינוני! בא אליך ניסיון ולא נכנעת בפניו. אמרת 'אני אתן אלטרנטיבה, אני אלחם, אני לא אתן למחשבה השלילית או למחשבת היצר או עריות לשכון קבוע אצלי, אני אייצר לה תחלופה ואגרש אותה'. תשמח בזה! תשמח בכך שבזמן המאבק הפעלת בחירה והצלחת לשנות.
אין מנוחה ללוחמים
אפשר לומר שהכל מאוד תלוי, כרגיל, בעיני המתבונן – על מה אנחנו שמים את העיניים. חסידים אומרים שאם ניקח את כל ספר התניא ונסכם אותו במשפט אחד, הוא יהיה: אל תהיה רמאי.
לפעמים אדם מרמה את עצמו. הוא אומר: 'הייתי רוצה להיות באיזו מדריגה שכל היום אחשוב רק מחשבות קדושות' וכדומה, ואז הוא כל הזמן חוטף מכות, כי הוא רואה שבאות אליו מחשבות מסוג נמוך…
לעומת זאת, אם אדם מכיר את עצמו ואומר: 'כזה אני, באות עלי מחשבות כאלה ואחרות, ולכן אני צריך להתכונן לדבר הזה ואיתו לעבוד', אז כשבאה לו מחשבה לא טובה, יש לו כבר סדר פעולות מוכן: ספר שהוא לומד, תהילים שהוא אומר, הליכה שהוא יוצא לעשות, תפילה שהוא פונה לה' יתברך וכן על זה הדרך, וכך הוא יתמלא בשמחה! 'ברוך השם, הצלחתי שוב לכפות את היצר הטוב על היצר הרע ולגרש אותו! נכון, כול להיות שהוא יבוא מחר עוד פעם, מחרתיים עוד פעם, ויכול להיות שהוא יבוא עד סוף ימיי עוד פעם ועוד פעם, אבל כל פעם אני אלחם בו. ויכול להיות שאחרי מאה ועשרים נגיע למעלה ונראה שבאמת מה שבכלל היה מצופה מאיתנו הוא להילחם עד השנייה האחרונה ולא להגיע לשום מנוחה, להיות לוחמים מתחילה ועד סוף.
אם כן: לא לוותר, לא ליפול בעצבות – היא מסוכנת מאוד – אלא להתמלא בשמחה שהצלחנו להילחם, להתגבר, לתת אלטרנטיבה במחשבה בדיבור ובמעשה ולהיות בינוני לוחם.
