פרק לג הוא בחינת "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך". הוא ממש מרכז התוכן של ספר התניא, ומן הראוי היה בסיום לימוד הפרק הזה לצאת ממש בריקוד ובמחולות.

נסו רגע לדמיין: אתם בתוך הבית שלכם, ופתאום מלך גדול ועצום נכנס ומתעניין בכם, בבית שלכם, ברהיטים – מהו הרהיט הזה, מה עשיתם פה וכו' – וכך הוא נמצא איתכם בתוך הבית… איזו שמחה זו, תחושת משמעות אין סופית! הרי מה שמוליד שמחה אמיתית – לא חיצונית כמו מאיזה מאכל או הנאה מזדמנת – זוהי תחושת משמעות שאני, הקטן, משמעותי! אם מלך כזה גדול בא ומתייחס אלי, סימן שיש בי משהו שחשוב למלך. אני מקבל מכך משמעות, וזאת השמחה העצומה ביותר.

זוהי התחושה שצריכה ללוות אותנו, הבינונים, כשאנחנו מתהלכים כאן בעולם ומקיימים את מצוותיו של ה' יתברך בתוך העולם הגשמי־החומרי הזה: הקב"ה, ישתבח שמו, ש"מלוא כל העולם כבודו" והוא "ממלא כל עלמין" ו"סובב כל עלמין" וברא עולמות ועולמי עולמות – הוא ברא את העולם הזה, והוא בחר שרצונו יתקיים דווקא כאן, "דירה בתחתונים", כדי שנתייחד איתו. וכשאנחנו מבינים שיש לנו היכולת לייחד את ה' יתברך עלינו בתוך העולם הזה הגשמי, ושהמלך הגדול הנשגב והנישא הזה בא לבקר אותנו כאן – אין שמחה יותר גדולה. אנחנו לא כמו ה'קיקיון דיונה' ש"בן לילה היה ובן לילה אבד", אנחנו משמעותיים.

באנו לעבוד

פעם יוליוס קיסר ביקש מהשר שלו שיכתוב לו סיכום של כל ההיסטוריה. הוא כתב, והקיסר אמר שזה ארוך מדי; קיצר עוד – ארוך מדי; עוד – ארוך מדי; בסוף הוא סיכם כך: הם נולדו, הם סבלו, הם מתו. זהו. זוהי ההיסטוריה של כל האנושות: נולדים, סובלים ואז מתים.

זה מי שאנחנו? מה פתאום! לנו יש הזכות והיכולת להנכיח את הרצון האלוקי של האין־סוף ברוך הוא כאן בעולם הזה! המלך בא לבקר אותנו, נותן לנו כלים לפגוש אותו, ולשאת על גבינו את תנועת הנצח האלוקית מבריאת העולם עד – בעזרת ה' במהרה בימינו – ביאת משיח צדקנו.

זוהי תחושת משמעות, שמחה, עוז, כוח וגבורה, שקטנים כמונו זכו לחסד הזה. הבינוני בסוף בפרק לג מתהלך בעולם מלא באושר. המלה 'מאושר' היא מאוד חשובה, ואולי היא יותר חשובה מהמילה 'שמחה', מפני שהמילה מאושר היא גם אישור פנימי מהנשמה, מהחלק הפנימי: 'לזה שלחתי אותך, זו מטרת התהוותך כאן בעולם הזה'. יש פה בעולם דברים חשובים, וצריך גם דברים גשמיים, כמו בית, אוכל וכו', אבל כל הדבר הזה הוא בעצם פלטפורמה לגילוי אין סוף ברוך הוא, חשיפת הרצון האלוקי כאן בעולם הזה.

במובן הזה, עולמנו הוא החביב מכל העולמות. הוא עיקר העניין – "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עולם הבא". העולם הבא הוא השכר, העולם הזה הוא העבודה, ואנחנו באנו לעבוד. כשאנחנו מבינים את הגודל, את האפשרות והזכות להיות עבדיו של המלך והוא בא לבקר אותנו – אנחנו מתמלאים בשמחה, בכוח וברצון להמשיך ללכת ולפעול.

לכן החיים חביבים לנו, אנחנו רוצים לנצל כל דקת חיים, רוצים לחיות עד 120 ויותר מכך – כי העולם הזה הוא המקום בו הדברים קורים, ואין דבר יותר עליון מהרצון האלוקי שבא לידי ביטוי בעולם הזה הגשמי.

זהו הטריק, החידוש שקיים דווקא בעולם הזה על פני כל העולמות העליונים: המלך אוהב להסתכל על ה'ציפור המדברת' ושרה לפניו, למרות שיש לו כל תענוגות תבל כמו בדרנים ושחקנים למיניהם – כי כשציפור מדברת זה חידוש מיוחד. זה השעשוע הכי עמוק של המלך, ואנחנו זוכים להיות במקום הזה – "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני", יותר מכל שרפי מעלה. זה משמח ומרומם את הבינוני למדרגה של שמחת הנפש האמיתית על כך שהוא זכה להיות מאלה שבונים לה' יתברך דירה בתחתונים.