פרק ג' בספר תניא קדישא מפגיש אותנו עם רצף של מושגים שנעשו כבר מטבע לשון – חב"ד. חב"ד זה לא רק תנועה או ארגון, אלא קודם כל חב"ד זה סדר והופעת בניינה של הנפש האלוקית כפי שהיא מתוארת כאן בספר התניא. אדמו"ר הזקן ממש בונה את ההיכרות שלנו עם הנפש הזאת כדי שנכיר אותה: איך היא עובדת, מה ההשגות שלה, ואיך פועל המנגנון שלה, ובפרק שלנו הוא מתאר את התהליך של חכמה-בינה-דעת.
חכמה היא השכל שיש לנו, היכולת לקלוט דברים עליונים מלמעלה, דברים רוחניים. הרבה פעמים היא מופיעה כמו איזה הברקה, כמו ברק שמאיר עלינו. זו החכמה. הנפש האלוקית מצוידת בחוש הזה, ביכולת של קליטת דברים עליונים המגיעים מספירת הכתר ואף מלמעלה ממנה, כדי להכניס אותם לתוך האישיות. היא רגישה לאור האלוקי, והיא מבקשת אותו.
אבל, זה לא מספיק. החכמה הזאת דומה למין ברק שהבריק לרגע. פתאום כל החדר הוּאר, אבל רגע אחר כך החושך והעִרְפּוּל חוזרים. לכן על גבי החכמה הזאת יש לנפש האלוקית היכולת להתבונן בעקבות התובנה הראשונית. לפעמים התובנה היא פסוק שאמרנו, איזו מילה שפתאום באה אלינו, ויש לנו יכולת להתבונן בדברים. ההתבוננות, ספירת הבינה, היא מלשון בניין. היא שואלת: מה זה אומר? אם ההברקה שבאה אלי היא אמיתית – לדוגמה, מה שבעל התניא מזכיר כאן, שהקב"ה מלא כל העולם כבודו, הוא "ממלא כל עלמין" ו"סובב כל עלמין", ובכל אופן הוא החליט לברוא את העולם מבחירתו – מה המשמעות של זה? מה המשמעות של אין-סוף שפונה אל הסוף? מה זה אומר לגביי? איך זה משפיע על ההתנהגות שלי, על ההתנהלות שלי? מה זה אומר על היחס שלי אליו? ספירת הבינה מתחילה לבנות את הדברים שנקלטו בספירת החכמה ולהפוך אותם למשהו ממשי. כך נוצר בניין שיש לו מרחב, יש לו נפח, יש לו משהו שאפשר לעבוד איתו, ניתן לעשות איתו איזה מלאכה.
אבל גם שני אלה בלבד לא מספיקים. כי החסידות, אפילו חסידות חב"ד שהיא מאוד שכלית, מבקשת את הדברים שיבואו אל הלב. את הדברים שיטלטלו את האישיות. אם תרצו, יבוא הניגון ויכניס את כל מה שלמדנו ויהפוך אותו להיות חלק מאיתנו. אנחנו לא רק משכילים, ולא רק מבינים, אנחנו גם מרגישים, חווים, אנחנו מבקשים וכוספים, ואולי גם יורדת איזו דמעה, העיניים נעצמות ויש איזה להט באוויר – זו ספירת הדעת של הנפש האלוקית, שלא מבקשת רק להשכיל ולהבין אלא גם לדעת ולהרגיש.
אדמו"ר הזקן אומר כאן שהדעת הוא לשון חיבור, "והאדם ידע את חוה אשתו". לא סתם מביאים את הדוגמא הזאת של "והאדם ידע את חוה אשתו". כי בעצם זיווג בקודש הוא דבר שקודם כל בנוי על שכל טוב, על קשר נצחי, על ברית, על קדושה, אבל בסוף הוא יורד עד לעולם הכי גופני ויוצר קישור ממשי בין שתי נפשות ושני גופים בעולם הזה.
אם כך, בפרק זה אדמו"ר הזקן מצעיד אותנו עוד צעד בהיכרות הממש אינטימית עם הנפש האלוקית שבקרבנו. עם החלקים העליונים שבה, הנשגבים, עם החלקים האמצעיים של הבינה, ועם החלק שיורד מהנפש האלוקית עד למטה ומחולל אצלנו הזדהות, חוויה, שאף מובילה להתרגשות ולחיבור.
