"זה לעומת זה עשה האלוקים". פרק ו בספר התניא קדישא מתאר את החלק המקולקל בנפש הבהמית. הנפש הבהמית המתוקנת אינה מגורשת חלילה או מבוטלת, אלא היא משועבדת לנפש האלוקית שמעליה, מרכבה שלה. לעומתה, נפש בהמית לא-מתוקנת, היא נפש בהמית פראית שמתנהלת באופן עצמאי ללא כל קשר עם הנפש האלוקית שמעליה, ואדמו"ר הזקן בפרק זה מתאר את האופי של הנפש הבהמית הזאת.
כשלומדים את הפרק הזה, אנחנו קצת מופתעים. יכולנו לחשוב שיש לנו יצר-הרע, נטיות לא טובות, ופחות או יותר היצר הזה בסך הכל מורכב מאיזו משיכה כלפי מטה. והנה אנחנו מגלים שלא כך הדבר. "זה לעומת זה עשה האלוקים" – הנפש הבהמית, כמו האלוקית, גם היא עשירה ברצונות, כוחות, יכולות, צבעים, סגנונות וכל מיני אפשרויות שונות. היא חתיכת אירוע. לא ניתן לפתור את ההתמודדות עם הנפש הבהמית בתור דבר שרק 'נתגבר', 'נתאפק', וכן על זה הדרך. צריך להכיר שמדובר במערכת שלימה, מתוחכמת ומגוונת שמתאווה לכל מיני דברים. יש אפילו שכל של נפש בהמית! כלומר, זה לא רק שאדם מתאווה תאווה מסוימת, אלא הוא מתחיל להעמיק במחשבה הזאת, מתחיל לבקש את החכמה מאחוריה, ויש לו כל מיני פילוסופיות לפני שהוא מממש אותה ואחרי כן, והוא כותב ספרים, מאמרים ושירים, והכל על נקודת התאווה.
אנחנו מבינים שבנפש הבהמית יש צדדים במחשבה – מחשבות של עצבות, מחשבות של אגו; יש לה צדדים של דיבור – אדם שמרבה לדבר על עצמו, מדבר בציניות, מדבר בגבהות לבב; ויש לה צדדים של מעשה – מחשבה-דיבור-מעשה. גם לנפש הבהמית יש עשרה כוחות: חסד, גבורה, תפארת וכו'. כל הכוחות שבנפש האלוקית שדובר עליהם בפרקים הקודמים – קיימים גם בצד השני: למשל, יש 'דעת' של הנפש הבהמית – הרצון להרגיש כל הזמן, להתרגש כל הזמן, "תרגש אותי!", זה מגיע משם. יש 'חסד' של הנפש הבהמית – הרצון לתת כי כשאני נותן אני מרגיש הרבה יותר חשוב ומשמעותי. יש 'תפארת' של הנפש הבהמית – ממנה מגיעה ההתפארות המוגזמת, וכן על זה הדרך. יש עולם שלם בתוך הנפש הבהמית שגם אותו צריך להכיר.
הנפש הבהמית היא אירוע שאנחנו לא יכולים לדלג מעליו, ואנחנו גם לא רוצים לבטל אותו או לגרש אותו, אלא לרתום אותו-אותה למלא את השליחות שלה, לרתום את כוחות החיים לטובת הופעת האור האלוקי כאן בעולם הזה, משום שעיקר ספר התניא בא ללמד "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים". וכיוון שזאת המטרה שלנו, צריך קודם כל להכיר את הנפש הבהמית ולדעת מה היא צריכה, איזה מענה, איזו תגובה, וזה מה שמבואר כאן.
התיאור בפרק עשיר ורחב, עד שיש מקום להתפלא: איך אדמו"ר הזקן הכיר כל כך את הנפש הבהמית? מניין הוא ידע לתאר אותה כל כך טוב? כך גם מקשים על הרב קוק: איך הוא ידע לכתוב את הספר אורות התשובה אם הוא לא הכיר את כל מבואותיהם של החטאים? אלא שהקב"ה מגלה סודותיו לעבדיו הנביאים והצדיקים, והם מצליחים לתאר בצורה מפורטת ומדויקת את נתיבותיה המפותלים של הנפש הבהמית, רק בשביל מטרה אחת – כדי שאנו נוכל לקחת לפיד להאיר את הנפש הבהמית באור האלוקי, ולהפוך אותה למה שהיא צריכה להיות באמת, וגם למה שהיא עצמה רוצה להיות באמת, בעומק פנימיותה – מרכבה חזקה לנפש האלוקית.
