בפרק זה בתניא מחדש אדמו"ר הזקן הֶקשר מילולי בעל תוכן עמוק שבעמוקים, בין המילים 'מותר' ו'אסור' בתורה בנוגע לקיום המצוות לבין המילים 'מותר' ו'אסור' בנוגע לבתי כלא, שם האסיר קשור, 'אסור', ולכן בית הכלא נקרא גם בית האסורים. אמנם כשאנחנו מדברים על לשון רבים בתורה אנחנו אומרים 'איסורים', אבל אדמו"ר הזקן קושר בין 'איסורים' לאסורים, וכן בין הדברים ה'מותרים' למצב שבו האסיר 'מותר', הותרו קשריו.
תוכן הדברים הוא, שיש עניינים בעולם הזה שאין לנו יכולת להעלות אותם לקדושה. הדבר אסור, כלומר כלוא, בתוך גדרי העולם הזה, בטומאת הסטרא-אחרא, והוא לא יכול לעלות כלל להיות דבוק בה'. אדם שאוכל מאכלות אסורות, גם אם מחשבותיו יהיו רוממות מאוד ועל ידי זה יהיה לו כוח ללמוד תורה – זה לא יעלה את האיסור, כי הוא קשור וכלוא. אבל כשהוא לוקח דבר המותר, מאכלי היתר, אזי למרות שבוודאי אדם יכול להיות "נבל ברשות התורה" ולאכול, לשבוע ולהקיא ולשקוע בענייני העולם הזה, אבל זה מצידו ולא מצד המאכל. המאכל הוא מותר ואפשר להעלות אותו, ואם הוא יאכל אותו כדי שיהיה לו כוח לעבוד את ה' – הוא באמת ירומם אותו.
התפילין, למשל, מלמדות אותנו שאפילו עור של בהמה, קלף ודיו, יכולים להיות 'חפצא' של מצוה ושל קדושה, מפני שהם לא באים ממקום אסור. אבל אם ניקח עור של חיה טמאה, אי אפשר לעשות ממנו תפילין – הוא כבול.
למרות האמור, ישנה בכל זאת יכולת יוצאת דופן להוציא איסורים מכבליהם ולהעלות אותם, וזאת על ידי תשובה מאהבה ההופכת זדונות לזכויות. תשובה עילאית כזו היא מהפכנית, כי היא אינה הולכת במסלול הטבעי-האפשרי, אלא מגלגלת את הדברים מקצה לקצה. וכך לעתים אדם אחרי שחטא זוכה לבעירה כל כך גדולה לה' יתברך – יותר מהצדיקים – דווקא מפני הצימאון המתעורר אצלו בהיותו "בארץ ציה ועיף" מחמת העבירה, ו"בלי מים" ש"אין מים אלא תורה", ונמצא שהבעירה הזו גורמת לו להידבק בה' יותר.
ביחס לאמור כאן, אספר לכם סיפור: פעם נפגשתי עם הרב יצחק גינזבורג בחתונה, ודיברתי איתו על הפרק הזה בתניא. ישנה שאלה של הרבי מלובביץ' זי"ע: למה אומרים סליחות בסוף אלול? הלא כבר מרישא, על תחילת אלול נאמר "אני לדודי ודודי לי" שזו תשובה מאהבה, ואם כן כל הזדונות הפכו כבר לזכויות! אז בשביל מה להגיד סליחות?! והוא מתרץ שעל ידי הסליחות יש אפילו עילוי יותר עליון. אבל לכאורה כאן בפרק הזה הפער זועק עד לשמים: מדברי אדמו"ר הזקן משמע שמהפכה כזו אפשרית רק אם אדם זוכה להיות יותר מהצדיקים הגמורים שבדור, ואילו לפי הרבי עולה שזו 'מילתא דשוויא לכולהו', כולם יכולים לזכות לכך!
אלא נראה לומר – וכך הסכים עמי הרב יצחק גינזבורג – שהדורות שלנו הזדככו והנשמות שלנו גם הן כבר יכולות בקלות יחסית להפוך זדונות לזכויות. ולכן, למרות שהאסור הוא בוודאי אסור, הרי הנשמות שלנו הן כאלה שהתשוקה שלהן, ה"צמאה" שלהן והמהפכה שלהן – מ"ארץ ציה ועיף בלי מים" לרצון לדביקות אלוקית – היא כל כך עליונה, עד שאפילו אנחנו יכולים לטעום מטעם מדרגת התשובה הזו בה זדונות נהפכים לזכויות.
