בפרק טז יש מילה אחת שמטלטלת – אותי, כעובד ה' – הרבה מאוד. מילה מטלטלת במובן החיובי, כזו שנותנת חיזוק עצום.
אדמו"ר הזקן מלמד אותנו ש'מוח שליט על הלב': אחרי שאדם מזכך את מוחו וטובל בים החכמה, ים פנימיות התורה, הוא הופך את ליבו להיות דבוק כל כולו בה'. "נפשי יצאה בדברו". אבל כולנו יודעים את האמת, ועל זה מדבר אדמו"ר הזקן בפרק טז, שלא בכל עת ולא בכל שעה המוח בהיר ועמוק דיו כדי לזכך את הלב.
כאן מגיעה מילה אחת שיש בה איזו כנות וישרות, יש בה פשטות ואמת, ובאמצעותה האור מנצח את החושך גם כשנראה שהחושך הוא בעל כוח עצום. זו המילה "יָאֲתָה", כלומר, שכך ראוי.
אני לא מצליח שהמוח שלי, כשאני לומד חסידות ופנימיות, ימוסס בכל עת ובכל שעה את האבן שבלב, להפוך לי את הלב מלב אבן ללב בשר, לב משתוקק לקרבת אלוקים. אני לא מצליח. כאן בעל התניא אומר: אל תחשוב שאם לא זכית להפעיל את ה'מוח שליט על הלב' לגמרי עד כדי שהלב בוער, אז אין בכך שום טעם – כפי שאדם יכול היה לשמוע אולי מחלקים אחרים בספר התניא קדישא בעצמו – לא. זהו תוקפה של הנפש הבהמית שהיא מקשה מאוד על ההמסה של הלב, ולא תמיד אדם יכול. הכל לפי מה שהוא אדם, לפי צלילות הדעת שלו, ולפי קשיות העורף של הלב שלו.
כשאדם לומד פנימיות התורה ומקווה שליבו יתהפך והוא מוצא שלא, הוא אומר: למה למדתי פנימיות התורה? כי באמת היה ראוי – "יָאֲתָה לוֹ יִתְבָּרַךְ שֶׁתִּכְלֶה אֵלָיו נֶפֶשׁ כָּל חַי לִדָּבֵק וּלְהִכָּלֵל בְּאוֹרוֹ", כולם צריכים להימס מפני אורו וגדולתו, וגם אני הייתי ראוי להימס! ולכן גם למדתי פנימיות, והפנימיות מצד עצמה באמת ממיסה; אמנם יש לי לב אבן, אבל אני לא נכנע. אני לא רואה את לב האבן כמי שמספר לי את הסיפור; אני מבין שגם אם כרגע, בחיצוניות, לב האבן הצליח למנוע ממני ולחצוץ בפניי את הדרך מלהמיס את הלב בכיסופים לה' יתברך, "כאייל תערוג על אפיקי מים", אבל מצד האור של פנימיות התורה שאני לומד היה ראוי שהתכנים האלוקיים שאני נותן את דעתי עליהם, ומצד עצם מציאות האמת שלי, ובוודאי ובוודאי מצד אורו הגדול של הקדוש ברוך הוא ומה שלמעלה אפילו מלהיות אור, הוא יתברך בעצמו – בוודאי היה ראוי שאני אמס כמים.
הידיעה הזאת היא נכונה תמיד. היא אפשרית וזמינה לי תמיד, ויש בה אמת שלא תלויה בהצלחה החיצונית, וממילא יש בה משהו יותר נכון ועמוק מהצלחה חיצונית. כי הצלחה חיצונית נכונה רק מתי שהיא פועלת, ואילו ה"יָאֲתָה" הוא נכון לכל הברואים כולם, בכל עת ובכל שעה. "כי כל פה לך יודה, וכל לשון לך תישבע, וכל עין לך תצפה, וכל ברך לך תכרע… וכל הלבבות ייראוך", זה נכון לכולם. ה"יָאֲתָה" מלמד אותי את האמת התמידית, הנצחית והכללית, שכל הנבראים כולם יעשו לב אחד לעבדו בלבב שלם.
