יצא לכם פעם לקרוא ספר על עצמכם? בפרק יב בספר התניא אדמו"ר הזקן מניח את השם של גיבור הספר הזה – הבינוני. סוף סוף אנחנו פוגשים את הטיפוס הזה. אחרי שאדמו"ר הזקן תיאר את הצדיק ואת הרשע, עכשיו הוא בא לתאר את הבינוני.

הספר כולו נקרא "ספר של בינונים", וכבר פה יש לנו חידוש גדול מאוד. עד להופעת אדמו"ר הזקן הייתה רק דרישה או ציפייה אחת מהאדם – להיות צדיק. ממילא כל מי שלא היה צדיק חש תסכול, פער ואפילו זיוף. בא אדמו"ר הזקן ואומר: לא דורשים ממך להית צדיק, דורשים ממך להיות בינוני. ולא רק זה, אני אכתוב עליך ספר. זאת אומרת, עד אז אנשים קראו סיפורי צדיקים, ראשית חכמה, מסילת ישרים – איך צריך להיות כצדיק. אדמו"ר הזקן אומר: אני אכתוב לך ספר איך צריך להיות כבינוני.

רק נדייק את המלה, אצל אדמו"ר הזקן בינוני זה לא כמו אצלנו – לא פה ולא שם. בספר הזה, הבינוני הוא מי שנמצא בין לבין.

מה שמאפיין את נפש הבינוני הוא שיש לה משיכה אל הרע, בשונה מהצדיק שאין לו משיכה אל הרע אלא רק אל הטוב. הצדיק רק מתלבט כמה טוב לעשות, ואיך נכון לעשות. בשפה אחרת נאמר: הצדיקים נשלחו להאיר, והבינונים נשלחו לתקן. הצדיק גמר לתקן את עצמו, אולי בגלגולים קודמים, והוא נשלח להאיר לאחרים. לפעמים עבור הדור שלו, והרבה פעמים בכלל עבור הדורות שאחריו. זה הצדיק.

לעומתו, הבינוני נמצא בין לבין. כאמור, יש לו משיכה אל הרע – נגיד את זה כך: לשון הרע מדבר אליו… – אבל, וזה אבל גדול: הוא מצליח לנצח בכל התמודדות. למשל, אם באה לו מחשבה רעה, כגון מחשבת חשד על הזולת או מחשבה צינית, הוא מצליח לייצר מחשבה אלטרנטיבית. אם עומד לו על קצה הלשון להגיב למישהו באיזו הערה עוקצנית או חלילה קללה, הוא מצליח לבלום את פיו בעת מריבה. ובוודאי אם יש מעשה לא ראוי שהוא רוצה לעשות, הוא מצליח להתגבר.

הבינוני מלא בצער. כמה הייתי רוצה שבכלל לא תהיה לי משיכה לדבר הזה! כמה הייתי רוצה שהאפשרות לפגוע במישהו באיזו אמירה צינית לא תעלה כלל על דעתי! כמו שלילדים אין אפשרות להיות ציניים, גם אני הייתי רוצה… והבינוני לא כזה. יש לו משיכה אל הרע, אבל בכל זאת הוא מצליח להתגבר פעם אחר פעם. זו ההגדרה של הבינוני: הוא נמצא בהתמודדות כל הזמן בשלוש הרמות של מחשבה דיבור ומעשה, אבל לפי אדמו"ר הזקן הוא מצליח לנצח בכל התמודדות. ואם הוא לא הצליח באותו רגע, באותה התמודדות, הוא נקרא רשע. כמובן, לא רשע כל חייו, חלילה, אלא מיד כשהוא שב בתשובה ואומר: "הנני! קמתי ועליתי להיות מחדש בינוני", הוא חוזר למדרגת בינוניותו הטובה.

עיקר החידוש בפרק הזה הוא, כפי שחסידים היו אומרים שאם מסכמים את ספר התניא במשפט אחד, המשפט הוא: "אל תהיה רמאי". אדמו"ר הזקן משחרר אותנו מציפייה לא ריאלית להיות צדיקים, כלומר להימשך רק אל הטוב ושהרע לא ידבר אלינו בכלל. זה לא יקרה. הצדיקים הם מועטים, ואלו נשמות מיוחדות שבדרך כלל זה ניכר עליהם כבר מילדות. לעומתם, אנחנו נולדנו למטרה אחרת: להיות בינונים. יש לנו משיכה אל הרע – לא רק לעשות מעשה רע, אלא עצם המשיכה אל האני, אל האגו, "אדם קרוב אצל עצמו" – ואנחנו יכולים לו.

בכל אופן, אדמו"ר הזקן מציב רף שהוא אפשרי – לנצח. להילחם, ולהצליח לנצח בכל התמודדות בעולם העשייה. וכמו שאומרים בצבא: "Boots on the ground" – אי אפשר להכריע מלחמה בלי "מגפיים על הקרקע", כלומר: בלי תמרון קרקעי נרחב בשטח האויב. לכן המילה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בספר התניא היא "ממש" – אומרים שהיא מופיעה ממ"ש (344) פעמים בכל הספר – אנחנו חיים בעולם הממשי ויכולים לנצח בו. ועם כל מאבק וכל מלחמה שבאים עלינו, ייתכן שדברים שאתגרו אותנו בפעם הקודמת כבר פחות מאתגרים אותנו עכשיו. המאבק תמיד נשאר, אבל אנחנו מתקדמים בו.

זו תפארתו של הבינוני: הוא לוחם. הוא נלחם עבור המלך כל ימיו, ובסוף, כמו שצנחן מקבל כנפי צניחה, הבינוני מקבל 'כנפי דֹ"ב' – כנפי דירה בתחתונים. הבינוני מביא את השכינה אל המצב שהוא נמצא בו, אל העולם התחתון. הוא מאיר את האור האלוקי אל תוך המציאות עצמה.