בס"ד

פרק יט – לשכוח מעצמך

פרק יט – לשכוח מעצמך

בפרק יט אנחנו מגלים ביאור חדש, עמוק ויוצא־דופן למילה "חכמה". השפה הרגילה שלנו מפרשת את המילה חכמה כמעלת החריפות של האדם לתפוס את העולם, להבין אותו, להחזיק אותו כביכול ממש בידיים. פתאום מתגלה לנו שחכמה אמיתית, חכמה אלוקית, היא עניין אחר לגמרי.

הפסוק אומר "והחכמה מאין תמצא". כל המציאות שלה היא שייכות אל האין, לא השייכות לפה. על זה בא בפרק שלנו – פרק יט, משל הנר שבטבעו נמשך לעלות למעלה. במשל הנר מבואר, שהשאיפה של הלהבה לחפש ולבקש לעלות למעלה היא מפני שהשייכות האמיתית של האש היא למעלה, יסוד האש שייך לעליונים, והביאור הזה הוא משל לנשמה של האדם. "נר ה' נשמת אדם", נקודה זאת מופיעה בדרגת החכמה שבו, "החכמה מאין תמצא".

הנר, הלהבה, מבקשת לה מקום אחר. היא לא שייכת לכאן. אמנם מדליקים אותה כאן, אבל כל הזמן היא מחפשת את הדרך להיות "שם". ויתר על כן, לא רק שכאן הלהבה עוזבת את מקומה ומפליגה למחוזות אחרים, אלא שגם שם, כשתתכלל ביסודה, הלהבה תתבטל, מפני שיסוד האש הגדול, שכולל את כל האישות שבעולם ולמעלה מהם באין ערוך, הוא מתגלה באופן כזה שהיא אפילו לא "שרגא בטיהרא", אין לה קיום מפני שהיא נמסה בתוכו למעלה.

כך אם כן גם בנמשל בכוח החכמה שבנשמה שרצונה להיכלל ולהתבטל במקורה, מכאן היא יוצאת ואין לה קיום, ולשם היא מגיעה וגם שם אין לה קיום. וזה פירוש הפסוק "והחכמה מאין תמצא". כלומר, בעצם כל המציאות שלה היא מהאין, מהאין של עצמה. היא מתאיינת כשהיא מגיעה לתכלית קיומה.

מציאות של אין

אמנם, זאת המציאות האמיתית. התפיסה כאילו המציאות כאן בעולם הזה היא עיקר הכל, היא תכלית הכל, והיא האמת האמיתית של מה זה מציאות, היא טעות גמורה. הקדוש ברוך הוא והאור האלוקי הם נצחיים, הם לפני שנברא העולם ואחרי שהעולם יתעלה לשורשו. למעלה מכל מדרגות העולם, והם המציאות האמיתית. אנחנו כאן אין לנו אלא התנוצצות של האור ההוא, והחכמה היא המדרגה בתוכנו של אותה התנוצצות, אלא שבדרך כלל היא לא גלויה בכלל, היא לבושה בהמון לבושים עד שהיא מתגלה כאן בכלים שלנו.

החכמה האמיתית, דורשים רבותינו: כוח המהות "כח-מה", מהו הדבר באמת, מה מהותו, מה קיומו, מה מציאותו – השורש האלוקי שלו. ובשורש האלוקי אין לנו מציאות נפרדת, אין מציאות העומדת לעצמה, ודווקא שם, כשאין לנו מציאות נפרדת, אנחנו מגיעים לשורש ששם האמת שלנו מתגלה. כמו משל הנר, יש בקשה עצומה ובעירה עצומה וכיסופים גדולים להגיע למקום שבו סוף כל סוף לא נהיה נפרדים, לא נהיה חלקיים, לא נעסוק רק במציאות המזערית שלנו ועל ידי זה נשכח את השורש, את הכּוּליִוּת, את האלוקיות. על ידי הביקוש הזה לעלות למעלה אנחנו חוזרים אל מציאותנו האמיתית.

יש לזה דוגמא כשאדם נמצא בקהל רב, בתפילה המונית או משהו כיוצא בזה שהוא מרגיש את העוצמה של הציבור כל כך עד שהוא שוכח מעצמו. וזה כאין וכאפס לעומת השכחה העצמית שיש בה טעם של אמת, טעם של אור אלוקי. הדרגה של החכמה שבנפש מרוממת את האדם לשורש האלוקי שבו, ששם המציאות האלוקית באמת היא המאירה את הכל.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן