בפרק י' אדמו"ר הזקן חוזר לשאלה שהעלה בפרק א' על הדרגות של רשע, בינוני וצדיק – צדיק שאינו גמור וצדיק גמור. הוא מסביר, שאדם שהרע שבו נתהפך לטובה לגמרי נעשה בכך צדיק גמור, ולעומת זאת כשהרע טרם נתהפך לגמרי הוא עדיין צדיק שאינו גמור.
ההתהפכות הזו, סוד ה'אתהפכא', הוא נושא שהחסידות האירה בעבודת ה' והפכה באמצעותו את עולמנו.
בדרך כלל, אדם הלומד תורה ולומד ודאי גם את ההלכה כדי לקיימה, "ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך", כשהוא רוצה לחולל מהפכה – לרוב יתבטא הדבר בתחום ההתנהגות, בעולם המעשה. לצורך העניין, אפילו מחשבה היא סוג של התנהגות, כי יש לי בחירה על מה אכוון את מחשבתי. כיוון שאדם לא יכול לחשוב שני דברים ביחד, ממילא כשהוא ממקד את עצמו בדבר אחד הוא עסוק רק בו. אי לכך, רוב עובדי ה' – עד להופעת החסידות – עסקו בכך שהם יהיו צדיקים בכל דרגות ההתנהגות שלהם.
לעומת זה, אדמו"ר הזקן מדבר על כך שההתהפכות מתרחשת במישור אחר לגמרי. הפסוק אומר "תנה בני ליבך לי", "רחמנא ליבא בעי". בלב יש דבר אחר לגמרי ממחשבה דיבור ומעשה: יש בו מידות, בעירה, תשוקות וכיסופים. בעצם, כאן מתחדד שאדמו"ר הזקן מציע בפנינו ומאיר לנו את הדרך שלא נעסוק רק בהתנהגויות חיצוניות נכונות ומתאימות, אלא שהתשוקות והמשיכה הטבעית של הלב יהיו לדביקות בה'. וזו כבר מטרה אחרת לגמרי. זו תביעה לאין־ערוך יותר עליונה.
מצד אחד, אמנם להצליח להתגבר על הלב שנמשך לעניינים בהמיים, ולעשות ולדבר ואפילו לחשוב כרצון ה' – זה כלל לא עניין פשוט, ואם כן השאיפה להפוך את הלב עצמו זה כבר דבר עמוק שבעמוקים. אך מצד שני, דווקא התביעה הזאת כל כך נוגעת בנו: כל אחד שלומד על כך מרגיש מיד שהוא נסחף ונדלק באמת הזו, ובתחושה שזו עבודת ה' לאמיתה – שיהיו לי כיסופים לקדושה, שהנפש שלי תתהפך לקרוא בשם ה'.
אומנם לא כל אחד זוכה להיות צדיק ורוב העולם נולד להיות בינוני, אבל גם לבינוני יש שעות שאור של צדיקות נוגע בו, כמו בקריאת שמע וברכותיה וכיוצא בזה. וככל שהוא דבוק בצדיקים, אורם מאיר עליו. אבל גם אם אינני זוכה שהלב שלי יתהפך לגמרי, וגם אם הקב"ה שלח אותי למאבק של השאלה הזו – לא רק מה אעשה, מה אדבר ואפילו מה אחשוב, אלא השאלה: מה תהיה התשוקה שלי? – הרי עצם העמדת השאלה של עובד ה' במקום הזה היא גאולה שאין כדוגמתה.
אדמו"ר הזקן בכל ספר התניא מלמד את הבינוני איך להירגע ולקבל את העובדה שתפקידו להיות במתח הזה לתמיד. לא לנצח אחת ולתמיד, אלא כל הזמן לעסוק בסוגייה הזו. ועליו לדעת כי עצם המשמוש בסוגייה ובשאלה לאן מכוונות התשוקות שלו, ועל ידי אותן שעות מיוחדות של התוועדויות, של ניגונים וכיסופים ושל 'צמאה', הוא זוכה לנגיעה – כל אחד לפי ערכו – ממדרגת הצדיקים, אפילו לרגע אחד. זה אמנם לא אמיתי כמו אצל הצדיקים, אבל אותו רגע הוא יקר מן הכל.
אשרינו שזכינו.
