בפרקים כט-ל אדמו"ר הזקן עוסק במה שנקרא לו 'אוטם שריר הלב'. מדובר בבינוני שליבו גס, ואי לכך הדברים שהוא מבין במוחו לא מצליחים להיכנס לליבו, ואדמו"ר הזקן נותן כל מיני עצות איך להחדיר את הדברים פנימה לתוך הלב. בפרק שלנו הוא מטפל במבט מאוד חיצוני שעלול להוביל את האדם לכלל גאוה.
אנחנו אנשים השוואתיים. אנחנו מסתכלים על עצמנו, משווים את עצמנו לסביבה, רואים פחות או יותר איפה אנחנו נמצאים, ואם אנחנו במקום טוב – סבבה, אנחנו בחלק המואר של הירח. אני שבע רצון. בהקשר הזה, שביעות רצון היא לא דבר טוב לבינוני, כי משם אפשר להגיע לאיזושהי גאוה שבגללה לא תהיה תנועה קדימה.
אומר אדמו"ר הזקן לבינוני: הקשב, אתה צריך לקיים בך "והווי שפל רוח בפני כל האדם", והוא מחדד: "'והווי' – באמת לאמיתו; 'בפני כל האדם' – ממש". אם תתבונן באנשים סביבך, תראה אנשים שברמת התוצאה הם אולי פחות ממך, אבל ברמת המאמץ וההשקעה הם יותר. תסתכל, תראה, תתבונן, תלמד מכל אדם. ואז, ממילא, במקום שביעות רצון מנופחת מתגנבת ללב דאגה חיובית – לא דאגה שלילית – האם אני מוציא לפועל את כל כוחותיי שנתן לי הקב"ה באופן שאני צריך? כי הנה, אני רואה את פלוני עובד הרבה יותר קשה, האם אני פועל כמותו? האם אני ממלא את השליחות שלי? מתגנבת לבינוני מין 'מוטרדות' כזו, שהוא כל הזמן אומר: 'רגע, אולי מה שאני רואה ברמת התוצאה מסתיר את האמת! מפני שהאדם ההוא שהשוויתי את עצמי אליו, ברמת המאמץ והעמל הוא מוציא מעצמו 120% ואני מוציא מעצמי רק 80%…'.
להיות "שפל רוח בפני כל האדם" באמת, זה להחליף את המבט. הבינוני מסתכל ואומר: אני צריך להיות כל הזמן קצת טרוד בשאלה – האם אני באמת ממלא את שליחותי, כך שלא יקרה שיבואו אלי אחרי 120 שנות חיים ויגידו לי: 'הקשב, ציידנו אותך בכך וכך כוחות, ואתה בקושי הוצאת אותם אל הפועל! הדברים הלכו לך בקלות, תיק-תק סידרת הכל, ולא ניצלת את הכוחות שלך'…
עוד לא התחלת
הרבי היה דורש מהחסידים שלו הרבה מאוד מאמץ. ברבות מהאגרות שהוא השיב למי שפנה אליו בכל מיני שאלות, הוא היה מוסיף וכותב בסגנון הזה: "יוסיף להוציא את כל כוחותיו אל הפועל במילוי וימצה עוד את כוחותיו". ידוע הסיפור על הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ) זצ"ל שפנה אל הרבי בשאלה: הוא עושה כל כך הרבה דברים והוא מבין שכדי להצליח הוא חייב לוותר על משהו, ולכן הוא מבקש מהרבי עצה על מה לוותר. בתגובה הרבי ענה לו: "ימשיך לעשות כל מה שעשה עד עתה ויוסיף עוד על גביהם…" הוא הבין את המסר, ויותר הוא לא שאל. תתאמץ, תוציא עוד את הכוחות. אתה לעולם לא יודע מה הגבול שלך, אז אתה צריך להיות מוטרד.
העניין הזה מאוד חשוב לבינוני. כי הבינוני הוא טיפוס 'עלול', הוא בקבוצת סיכון של שביעות רצון: מבחינתו, 'הגעתי לאיזה מקום, אני כבר מסודר. אני לומד דף יומי, סיימתי מסכת – אני מתמקם, הכל בסדר…'. לא, זה לא מספיק: למדת דף יומי, אז מה עם גמרא בעיון? סיימת מסכת, מה עם עוד מסכת? מה עם פנימיות התורה? תניא? מסילת ישרים? ועוד ועוד. ומה עם עבודת התפילה? האם אתה מייגע את עצמך ב"יגיעת נפש ויגיעת בשר" לשפוך את נפשך לפני ה'? ואם עדיין לא הגעת למדרגה הזאת של "מלחמה עצומה" ויגיעת נפש ובשר – כאילו לא התחלת…
כמובן, הפרק הזה לא עומד בפני עצמו – אחרת, חלילה, הבינוני יבוא לכלל ייאוש. בפרקים הקודמים חיזקנו את הבינוני, וגם בפרקים הבאים נחזק אותו. אבל כאן, כרגע, נכון לרכוש גם את ההתבוננות הזאת: לא בטוח שאתה נמצא ברף הגבוה של המאמץ שלך. הסתכל על האנשים סביבך והיה שפל רוח בפני כל אדם, למד מכל אדם, קח דוגמה מכל אדם ושאל את עצמך: איפה אני ביחס אליו?
התמונה החברתית שלנו, מכוונת גם היא על ידי ה' יתברך. אנחנו צריכים לפגוש את האנשים סביבנו כדי להתקדם וללמוד מהם – "איזהו חכם? הלומד מכל אדם" – ואז הבינוני נמצא תמיד באיזשהו תהליך של תיקון וצמיחה מתמדת.
