הרחובות של העיר הזאת חשוכים. חשוכים מדי. הניאון מבלבל אותי.
אופטומטריסט אמר לי שאור כחול אני רואה מטושטש. רק מאז באמת שמתי לב לזה.
משיכות חזקות, מרצד ונמרח. גם כשאני עם עדשות מגע. אורות כתומים מלווים אותי, זורחים בקצוות של צינורות ברזל, שתקועים במרחקים שווים במדרכה. מאירים לי איפה לא לדרוך.
משהו חותך אותי דרך האוזן, "גברת אולי תראי לאן את הולכת! אין לך עיניים? תסתכלי!" קול גברי מחוספס דוחק בי לפנות מעבר. גוררים משהו ואני הפרעה. החשתי צעדיי.
העיניים שלי הפרעה. אני יודעת. כמה פעמים הן מפריעות לי לראות באמת. כמה טוב שיש לי ליקוי ראיה. כשרואים מטושטש זאת לפחות לא אשליה שרואים משהו בכלל.
אני רואה דברים, והעולם הפנימי שלי, של קִטלוגים, מיון, סטיגמות, חוויות, מידות – מתנקז לשברירי שניות בהן אני מנתחת את המציאות. וטועה. כל הזמן נופלת בפח הזה.
רק על עצמי לספר ידעתי, צר עולמי כעולם הנמלה – ושוכחת את זה שוב. ושוב.
הטעויות האלה מכאיבות במיוחד, כי אלה הכלים שקיבלתי בתור אדם, הם באמת אמורים לספק לי מידע חשוב לחיים. אינסטינקטים של חיות – איפה האוכל, מה הפרצוף הזה מביע, זהירות סכנה, כאלה.
ככל שאני גדלה אני שמה לב שהאינסטינקטים האלה כבר לא משמחים אותי כבתחילה. האוכל שאני מוצאת ורוצה – לא תמיד נכון לי, הפירוש שלי לפרצוף – מוטעה, הסכנה לא באמת סכנה, הקליפה היא לא הפרי.
נולדתי בבית של רב, ואישתו הרבנית (שלא סבלה את הכינוי מעולם) רב, מה המילה הזאת? מה היא מספרת עליי, על איך שגדלתי? היא אומדת כמות אהבה? כמות שמחה בכלל, ובעבודת ה' בפרט? רב. עוד מילה.
לא סבלתי אותה בילדותי. לא אהבתי שמצפים ממנו למשהו, להיות מישהו בגללה. היו שנים שטרחתי להיות ההפך ממה שמישהו יחשוב עליי בגללה…
באיזה שלב עזבתי את זה. גם כי זה מתיש להיות כל כך משהו בגלל דברים שהם לא קשורים להווייתי הפנימית, וגם בגלל שאני כל כך אוהבת את הרב והרבנית האלה, ולא אכפת לי מכותרת כזאת או אחרת שלהם.
אני מסתובבת בעולם הזה, ושואלים אותי – מה את? את דתיה? איזה זרם? וכשאני מבקשת לי מקום שהוא אחר מהמילים האלה, מקום של אמת, של נשמתי הייחודית במסע ייחודי, שהיא חלק מעם ייחודי, בת למין הנשי, האנושי, אני מגלה שאין מילים. אין קיצורי דרך.
הגדרות ומילים ושפות ותמונות, מרחיקות מהאמת. זה כאילו בו זמנית הכל כאן ופשוט, ורחוק ומסובך כל כך. העולם כאילו מונח בפניי. הכל כאן. קיים. ואני לא רואה כלום.
כמה פעמים חשבתי על עיוורים. כאלה שראו והתעוורו. על החושך הזה. אבל זה חושך שקיים בי כל כך. חושך מלא מראות וצבעים.
גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך! אני קוראת וצועקת שאולי אולי משהו יסדק, ומבעד לסדק תחדור אליי קרן אור אחת אמיתית. הכל כאן. ואני מבקשת עיניים לראות באמת.