בתור עיתונאי שמסקר את ההתמוטטות מהצד השני של הגבול אני תמיד מלא פליאה כשאני עולה לצפון. איך יכול להיות שהכל מתמוטט באלימות לא מוסברת בסוריה, בלבנון וגם במצרים בדרום ואצלנו יש מציאות שונה לחלוטין. רק כמה מאות מטרים מפרידים בין השדות הירוקים של הגולן, הנחלים המלאים עם הפרות שרועות לצד הכביש, לבין אחד ממעשי הטבח הגדולים ביותר מאז מלחמת העולם השנייה שמתנהל בסוריה גם עכשיו, בגלל הפיצולים שבתוך האסלאם.
צפון הארץ מקבל אצלי משמעות אחרת בשנים האחרונות. כמובן גם נופים יפים אבל גם מקום עלייה לרגל. כן. רבי שמעון בר יוחאי לצד הדרך העולה לצפת. רבי מאיר על שפת הכנרת וביניהם עשרות צדיקים.
כאדם שנמצא בקשר עם ה' אני מוצא את עצמי זקוק לכוח של צדיק והנסיעה לרבי שמעון היא בקשת עזרה מאח גדול, עם כוח שיעזור לי להתקרב לבורא עולם. שיעזור לי להבין את התורה שירדה לכאן ובעיקר שאהיה שמח במקום שאני.
שוב אני מהרהר בניגוד המסחרר: פירוד בצד השני של הגבול וכאן… חיבור. ל"ג בעומר ברבי שמעון (כלומר במירון) הוא מציאות של חיבור, של קשר. מאות אלפים שלא נפגשו במשך השנה מגיעים לפגישת מחזור שנתית. כינוס סביב מי שהביא לכאן סוד, ואחרי שמספרים לך עליו אתה הופך להיות שותף לסוד.
מדובר בתופעת חיבור שאי אפשר לראות כמותה בשום מקום. לא כוכב פופ שמגיע מחו"ל, לא מנהיג פוליטי שחי ועומד על במה. 'אין דברים כאלה' כמו שאומרים, ואכן אין כאלה דברים. יש רק מופע אחד שמצליח לקבל כל כך הרבה ישראלים ויהודים יחד, רק ל"ג בעומר. מופע ענק ואדיר, ברחובות קטנים של מושב בצפון. מה העניין? ערפל? סוד?
כל אחד מאותם חצי מיליון אנשים ייתן תשובה אחרת. כנראה לכל אחד יש עניין אחר עם הצדיק. עניין אישי, סודי, אינטימי. הוא כנראה חשוב להם, הוא עשה עבורם משהו או נתן להם משהו שבגללו הם עולים להגיד תודה. באים גם לבקש ממנו הכל, שיעזור לנו בשמיים בכל הדברים שחסרים לנו. אנחנו מגלים סודות, מספרים לו באמת מה מצבנו.
והוא מגלה לנו גם סוד. הוא הוריד לכאן את הסוד שמחדיר את התורה אל תוך הלב. שמשמר אותה אצלנו כעם, מחזיק את הקיימים תוך כדי צירוף יהודים חדשים דרך הסוד אל התורה. מעין מעשה ניסים ששפתו אמת, והלב פשוט יודע שזה נכון. שזה אמיתי. ולכן הנסיעה למושב הצפוני היא לא שאלה.
אנחנו דור שצריך צדיק. אנחנו לא יכולים בלעדיו. הוא קיים בחיינו הרוחניים והאמוניים, ולכן הרבה דברים לא הגיוניים לכאורה נעשים סביבו. רק לראות את נהרות האדם בדרך להר מירון ואת השוטרים, המאבטחים והמארגנים שהם לגמרי חלק מהעניין כמו כל אחד. פני ההילולה הם הפנים שלנו. מחפשים דרך להתחבר עוד ועוד לה' יתברך. כולנו צריכים עזרה, אנחנו מודים בכך. ואנחנו יודעים שהצדיק הוא האיש הנכון. ואנחנו יודעים שזה עובד. זו סיבה מעולה לצאת מהבית ולהתחיל לעלות.
בפתיחה של ליקוטי מוהר"ן, לפני שרבי נחמן מתחיל את המסע שלו הוא מזכיר את רבי שמעון, ואומר שעניינו הוא שהתורה לא תשכח. "כי לא תשכח מפי זרעו" – סופי תיבות יוחאי. ליקוטי מוהר"ן מכוון לאותה מטרה שאמר רבי שמעון: "בהאי חיבורא דאיהו ספר הזוהר יפקון ביה מן גלותא". זו בעצם שרשרת של צדיקים, שרבי שמעון בראשה, שעוזרים לצאת מהגלות הפרטית שלנו בעזרת התורה.
בדרך לרבי שמעון תחשבו על זה שהכל מתפרק מסביב, ורק אנחנו חווים מציאות של חיבור (חיבורא). ממש לא רחוק מאיתנו יש פירוד, והתורה והסוד מחברים אותנו לתופעת המונים מוסברת ולא מוסברת – תלוי איפה אתם בדרך.