בספר בדיחות אדום, שהיה לי בכיתה ג', היה כתוב: פעם ביקשו מילדה עשירה להגיש חיבור על משפחה ענייה. כך כתבה: "פעם הייתה משפחה ענייה מאוד. הילדה היותה עניה, ההורים היו עניים. המשרתים עניים, המבשלת ענייה, אפילו המטפלת והנהג היו עניים. הגנן והשומר בכניסה היו ממש עניים מרודים"… (חח)
יש איזה עומק בנמשל, שגרם לי לזכור אותו מאז.
השבוע קראתי קצת בדברי רבי נתן ב'ליקוטי הלכות' על פסח. זה חג בו אנחנו עניים-עשירים. אנחנו אוכלים לחם עוני, אבל זהו העושר האמיתי. הכלום הזה, הוא שלי. המעט הזה, הוא המון! אנחנו שוברים את המצה לחצי, ואומרים לבורא עולם: אפילו חצי ממה שנתת, מספיק לי! זוהי עשירות דקדושה.
לעומת זאת יש מיליונר. המיליון השני, שעדיין לא שלו, מכרסם בו… כל הזמן חסר לו. הוא עני…
רבי נתן מתרגש מהפתיחה של ההגדה. אנחנו מצביעים על המצה: "הא לחמא עניא…", ומאידך מכריזים: "כל דכפין ייתי וייכול!" ראיתם פעם עני שמזמין את כל העולם לאכול?!… חשבתם שאין לי מה לאכול?! טעיתם! אני בתודעה של עשירות! המעט שלי מרגיש כמו המון, ואני רוצה לחלוק אותו עם כווווולם! כמו הילדה מספר הבדיחות האדום שמעולם לא ראתה עניים, ובמשפחה הענייה שלה יש גנן ומטפלת, נהג ומשרת.
רבי נתן מפרש בדרך זו את "מה נשתנה". תראו איזה יופי: השאלות לא באות מסתם סקרנות כפי שחשבנו. אנחנו פוגשים שוב את הפרדוקס: הילד לא מבין למה אוכלים מצה – כדרך עניים, ומאידך מטבילים פעמיים – מנהג עשירים?! אוכלים מרור כדי לזכור את העבדות, ומיד אחר כך מסבים על כורסאות כמו בארוחה של העשירון העליון!
אין כאן סתירה, חביבי. זאת עשירות דקדושה. אני כל כך שמח בחלקי!
את כל זה קל להגיד… ליישם את זה בלב קצת יותר קשה. צריך לעשות סוויץ' קטן בראש. ואולי זהו ההבדל הקטן בין אותיות חמצ למצה, הצ'ופצ'יק שהופך את הח' לה'.
אנחנו נמצאים בין פורים לפסח. מה הניגון שהמן הרשע נהג לזמזם בליבו בכל עת שראה את מרדכי? "כל זה איננו שווה לי, כל זה איננו שווה לי…" אני לא יודע מה הייתה המנגינה, אבל בטח משהו כזה מריר… הוא היה עשיר גדול, אבל דבר פעוט הצליח להפיל את כולו. ומה התיקון? לשיר את "דיינו"! אתה מסתכל על כל השפע ואומר: אפילו פרט קטן מתוך הרשימה הזו היה מספיק לי! שוב, זה הכל בראש, בלב ובנשמה.
אני חושב על שגיא דקל חן החטוף, אח של גיסי, ועל שאר אחינו הכבולים בגבול מצרים, כמו יוסף שהורד מצרימה, ואני מתפלל שיצליחו לשמור על החירות הפנימית, חירות הרוח, מה שאף אחד לא יכול לקחת מהאדם.
כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת!
